חוזר מאוסטרליה לתת לכם עוד צ'אנס

בימים בהם נראה כי כולם מביעים דעה אם לעזוב את הארץ "ולעוף לחו"ל" או להישאר בבית ולא לוותר על אף הבעיות, החלטתי לחזור, אחרי שנים של חיים בחו"ל, ולתת לזה עוד סיכוי. ההחלטה קשה. אני יודע שיהיה קשה ולעיתים מעצבן ומתסכל. כבר מכרתי את רוב הרהיטים, חוזה הדירה באוסטרליה נגמר, רק צריך לארוז ולהגיד להתראות.

אוסטרליה נמצאת בצד השני של העולם ופה מצאתי בית. כשבארץ גשם, כאן זורחת השמש. אין חדשות בכל שעה עגולה, לא תשמעו על אחמדינג'אד, איך צה"ל נכנס אתמול לרצועה, ביבי וההתנחלויות לא יפריעו לכם, אין צו מילואים, גם אגרת טלוויזיה אין, המסים נמוכים מבארץ, המשכורות גבוהות יותר, ועל הכביש לא תשמעו אפילו צפירה אחת (למרות שכולם ממהרים בדיוק כמו בארץ). אין לחץ, אין דאגות, האוסטרלים אומרים עם חיוך. בחמש וחצי מסיימים לעבוד והולכים ישר לבר, לאיזו בירה (או כמה) לפני שנוסעים הביתה בתחבורה הציבורית הנוחה. בסוף השבוע נהנים מהפסטיבלים ומהמופעים הכי טובים, מהפארקים היפים או שנוסעים לטייל במקומות מדהימים. נשמע כמו גן עדן? האמת שזה לא כזה רחוק. רק שחסרה קצת שכבת אוזון.

עוד בערוץ הדעות :

האלוקים שלהם הוא לא האלוקים שלי / איציק אלרוב

בין סעודיה למאה שערים / זוהיר אנדראוס

גדלתי בישראל, אח צעיר לשני אחים, לאחי הגדול יש כבר משפחה משלו. אני עוד מצליח לבקר בארץ פעם-פעמיים בשנה ובכל פעם רוצה לחזור, למרות שהעתיד - במיוחד הכלכלי - יהיה פחות טוב. עזבתי לפני 8 שנים, בגיל 22, לאוסטרליה. העבודה בסידני בתחום הפיננסי משלמת יפה מאוד, ומספיקה לסגנון חיים גבוה וחסכונות חודשיים. בביקוריי הקודמים בארץ דיברתי עם אנשי משאבי אנוש ולמדתי שהמשכורת תהיה בערך חצי ממה שאני מרוויח פה. זה בקושי יספיק לשכר דירה וסגנון חיים בסיסי (כמובן שלא לחסוך).

אני כבר בן 30, למדתי באוניברסיטה וצברתי ניסיון. בארץ יגידו ודאי שאני מפונק ושכדאי שאתרגל, אבל אני שואל למה? האם זה מוגזם שאדם בן 30 עם השכלה יוכל לחיות טוב ולחסוך? אם אני מסוגל בחו"ל, מדוע לא בישראל? אז תאמרו ודאי שבארץ אין אבטלה, ושישראל משגשגת. אבל הישראלי עובד קשה יותר ומרוויח פחות. ישראלי בחו"ל ירוויח ויצליח יותר. אז תאמרו אנטישמיות, אבל גם זה לא בהכרח נכון. ב-8 שנים עוד לא קראו לי "יהודון" אפילו פעם אחת. אם כבר, מכבדים את הדת שלי. וכאילו שזה לא מספיק, עם הנחיתה בארץ, אחרי 8 שנים בחו"ל, יחכה לי הביטוח הלאומי וידרוש לא פחות מ-10,000 שקלים על כך שלא נתן לי כלום.

מדינת ה"זה מה יש"

אם תצביע על הבעיות בארץ ותדבר עליהן, לרוב תקבל תשובה של "זה מה יש". כאילו שכבר הרימו ידיים. מכונית עולה פי 2? זה מה יש. תחבורה ציבורית גרועה? זה מה יש. הדלק עולה פי 2? זה מה יש. ביג מק, משחת שיניים, חלב וביצים פי 2? זה מה יש. למה?

אפשר להתלונן במשך ימים שלמים על המשכורות והמסים, המילואים וביטוח לאומי, על מחירי מוצרי בסיס ודלק, על שיטת הבחירות שנותנת את הכוח לקבוצות קטנות וקיצוניות. הנה למשל, למה בישראל יש 17 מפלגות ולא 3 מקסימום כמו בשאר העולם? כל גבולות השחיתות נשברו פה, ראש הממשלה שולט בערוצי תקשורת ואם תתלונן יקראו לך "מעשן נרגילות". גידלו אותנו על ההבטחה של ארץ זבת חלב ודבש, שאנחנו דור העתיד, העם הנבחר, תיכנתו אותנו לא להתלונן, אבל חשוב שנדע להתלונן ושנביע דעה, כי כבר מאוחר מדי.

אז מה עושים?

למרות כל הבעיות שמחכות לי, המשפחה שלי בישראל, וגם רוב החברים. כבר הרבה זמן שאני חושב לחזור, לא קל לעזוב את הבית ולחיות כל כך רחוק, מתגעגעים לדברים פשוטים כל כך, כאלה שבארץ בכלל לא שמים לב אליהם.

בגיל 30 הגיע הזמן לקבל החלטה. החזרה הביתה ממש בוערת. אם לא עכשיו, זה לא יקרה לעולם. החיים שלי באוסטרליה טובים מאשר בארץ, ואני מסכים עם מי שרוצה "לרדת" ולחיות בחו״ל. אפילו עזרתי לכמה חברים לקבל ויזה, לפתוח חשבון בנק, לטפל במסים ולחפש בסידני עבודה.

אני חוזר כי אני רוצה וצריך לתת עוד סיכוי לישראל. החברים אומרים שהשתגעתי ולא להעז לחזור, אבל אני צריך לנסות. שאני אדע שבאמת ניסיתי, אם אמצא את עצמי שוב בחו״ל בגיל 35, אוכל לומר שבאמת ניסיתי, אפילו קמתי ועזבתי הכול. יש לי עוד דרך ארוכה. הביטוח הלאומי, צה"ל, משרד הקליטה והבנק - כולם מחכים לי בזרועות פתוחות.

רן פרמון, אנליסט. מתגורר בסידני, אוסטרליה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il