נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד: יותר ריאליטי מריאליטי

לפני שנים אחדות החליטו גאוני הפיננסים כי "נשיונל ג'אוגרפיק" הוא הרבה יותר מערוץ אחד, ומי שרוצה לראות את מיטב תכניו - שישלם. סירבתי, וכך נשארתי עם הזיבורית: גברים במשאיות על פני כבישים קפואים, גברים במחילות ותעלות, גברים בונים בניינים גבוהים או מדווחים על כמעט-אסונות תעופה, וערימה של תואמי אייל פלד מטיילים בעולם. רק כדי לתת לילדי אלטרנטיבה לזבל שערוציהם החביבים משדרים להם התחברתי שוב - והתמכרתי: אבל למה, בעצם? לסלמנדרה הסיבירית הקפואה? לבבון הרצחני? לטקסי הקבורה של הפילים?

טורים נוספים במדור הטלוויזיה של ynet:

• סיכום "עספור" 2: לשנה הבאה בירושלים
• מר מעאפן: על "מיסטר סאנשיין" של מתיו פרי
• תכנים דתיים בטלוויזיה? בשביל זה יש חזן
  

אני רוצה להתוודות כאן על חיבה קצת חריגה לטריוויה זואולוגית, אבל זה לא מה שמושיב אותי - והמון צופים שכמותי - מול היצירות של "נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד", או בקיצור - נאט ג'יאו. כדי לקבע אותנו שם, נחוצה דרך טיפול מיוחדת בנפלאות הטבע. זו מגיעה מעולמות טלוויזיה שלכאורה אמורים להיות שונים בתכלית: מהערוצים המסחריים הגדולים, הפועלים בתוך מערכת חוקים בלתי כתובה מתוכה נוצרים גם דוקו וגם ריאליטי, גם דרמה וגם אימה, ריגוש והזדהות.

היפופוטמים ברגע מסעיר במיוחד. וכמה הם ישנים?

אנדי קזגרנדה הוא צלם טבע המתמודד עם קשיים לוגיסטיים ואחרים בעבודתו ב"נאט ג'יאו", ובסדרה שמתעדת את מעלליו הוא מתלונן על כך שאריות ישנים עשרים שעות ביממה, ומזה אי אפשר לעשות סרט. טרוניה זהה השמיע בכורי, למוד סרטי טבע, במפגש ראשון עם האריות בספארי: "אבל הם לא עושים כלום", מחה. הוא התלונן גם על היפופוטמים, פילים, ג'ירפות וקרנפים, למרות שאחד מהם בדיוק ניסה לשכנע סלע ענק להזדווג עימו. קזגרנדה והבוסים שלו יודעים היטב מה צריך לעשות כשהאריות ישנים. תראו מה הם בחרו לכם מתוך כובע הקסמים של הטלוויזיה המסחרית, ותבינו שהטבע הוא בסך הכל תפאורה של מוצרים טלוויזיוניים בלתי טבעיים בעליל.

כמו ערוץ 2, העולם של "נאט ג'יאו" מלא סלבריטאים. עמלצים לבנים, דובי קוטב, הלווייתנים הכי גדולים בתבל, דגי מצולות ענקיים, תמנונים קינג-סייז, מדוזות במשקל 200 קילו האחת. כל אלה ראויים בעיני היוצרים לסרטים, מפני שכל אלה מצויידים ביחסי ציבור מצויינים: או שהם נורא גדולים ונורא לא מובנים (כמו הלווייתנים הנודדים במצולות ושרים זה לזה מבלי שנדע מה הם אומרים), או שהם מצטיינים במלתעות מאיימות שאפשר להביא לכם בקלוז-אפ, פעם אחר פעם, מתוך אמונה מוצדקת שתמשיכו לפחד, עשרות שנים אחרי "מלתעות".

העיקר שנפחד. או נתרגש. או שניהם

אין שבוע בלוח השידורים בלי כרישים או שיאנים אחרים של הפחדה, מעולם המים או מעולם החתולים הגדולים. חייו הסודיים ומסתוריים של חתול הבית, עיסוקיה החברתיים המגוונים של הסוריקטה או ההיררכיה בעדר העזים הקרוב למקום מגוריכם מעניינת הרבה פחות, כפי ש"אנשים רגילים" מעניינים הרבה פחות מסלבריטאים בערוצים אחרים - אלא אם כן האנשים הללו שבויים בתוך מיזם ריאליטי. יש בערוץ גם כאלה, ומיד נגיע אליהם - אבל קודם כל נעבור דרך קרקס הפריקים.

ממש כמו במעגל

מכירים את האולפנים אליהם נגררו פעם - בימי תוכניות האירוח - גמד, קוקסינל, חוזר בתשובה עם ראסטות, פוליטיקאי מזמר ואלופת ישראל בגרירת משאיות בכבל? כן, גם בעולם החי יש כאלה, והם זוכים להבלטה יתרה בלוח השידורים. הנה תוכנית על קנגורואים אלימים שמתמחים בקיקבוקסינג. הנה אחת על סוסוני ים חמודים, מוזרים להפליא. והנה משהו שמשלב בין ריאליטי לקרקס פריקים: קופים גנבים! הם יושבים סביב מקדש לאל הנומן, האל הקוף בתרבות ההינדו, והם חומסים מזון מכל הבא ליד, וכיוון שהם מקודשים לא נהוג לחסל אותם.

חייהם החברתיים זוכים לפרשנות פסיכולוגיסטית מעמיקה, כשלכל אחד מהם מוצמד שלל גדול של תכונות אנושיות, בקריינות חסרת אחריות וחסרת כל קשר למה שמתרחש באמת בחבורת הקופים. האם הם באמת עצובים וכעוסים, מלאי עליצות ותחושת ניצחון, מתכננים מזימות ומקימים בריתות - או שכל זה נועד לשכנע אתכם להמשיך לצפות בקופים קופצים מפה לשם, מתרחצים קצת בבריכה וגונבים עוד אוכל? האם זה דוקו, ריאליטי או מה שביניהם?

"נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד". הכי אנושי שיש

בערוצים המסחריים הגדולים יודעים שהצרכן מכור לסקס ולאלימות, ולכן הוא עתיד לקבל אותם במנות גדולות מהחיים גם בסרטי הטבע שלו. כיוון שאין כאן מגבלות פורנו, קלוז-אפים של טיגריסים עושים את זה ואילי צפון מתכוננים לזה ואווזים קנדיים עפים אל זה הם תמיד רגעי שיא בסרטי טבע עדכניים. אם תשימו לב, רגעי ההזדווגות מתועדים לרוב ביותר ממצלמה אחת, מכמה זוויות - ועם חזרות מתודיות, למען נבין היטב מה בדיוק קרה במפגש האיברים המוביל להתעברות.

אבל מין, כידוע, לא מרגש צופים כמו אלימות ומוות. מכל האספקטים האפשריים בחיי החיות, אלה הם הקלפים המנצחים של "נאט ג'יאו", והם מוגשים לכם ברוחב לב מדהים. העיקר שתמשיכו לצפות. כידוע, טורפים הורגים יונקים אחרים בדרך כלל כדי לסדר לעצמם ארוחת צהריים, ובזה, מבחינתם, נגמר הסיפור. עבורינו, מלתעות וניבים, דם על הפרווה, צבי קטן וחמוד ומת, גור גנו שאמא שלו מתבוננת ("בעצב", אומר הקריין) בתמסח שבדיוק אוכל לה את הילד הם עניינים סבוכים בהרבה שמפעילים את בלוטות הרגש שלנו בכל מיני כיוונים: איכסה, פחד, אלוהים ישמור, אמא'לה. אלה רק מקצת התגובות הרגשיות האוטומטיות כמעט שמופקות מצופים ברגעי הטרף.

זו המקבילה הכי מדוייקת ל"מרגש" של הערוצים המסחריים, וכיוון שהיא עובדת, מפעילים אותה נון-סטופ ובטורבו. אין סיכוי שתעבירו יום מול הערוץ בלי דם עם המסך. המון דם. אין סיכוי שלא תראו את הדם הזה מקרוב, את רגע המוות בסלואו-מושן, את התמסח שוב ושוב ושוב. לא יהיה לכם זמן לפתח אמפתיה כלפי הניצוד או תיעוב כלפי הצייד, מפני שעוד מעט יבואו עוד שניים כאלה, טורף ונטרף, ויפעילו שוב את בלוטות הרגש עד שנשכח לזפזפ.

האימה לא עובדת רק ברמה הוויזואלית. "פראי", "מסוכן", "קטלני" ו"מפלצתי" הם שמות התואר החביבים על הוגי התסריטים מחיי הבר. נדמה שהם עובדים שעות נוספות באיתור עוד ועוד סיבות לפחד מפני חיות שלעולם לא ניתקל בהן בחיינו מול הכורסא: דובים, כלבי דינגו אוסטרליים, בעלי מלתעות שוכני מים, היפופוטמים רצחניים - מה שתרצו, יש בשפע ואם אין ממציאים אימה חדשה:

חיות טרוריסטיות. חזירי בר באוסטרליה, עכברושי ביצה בלואיזיאנה - או שמקדישים סרט למקרה האחד והיחיד הידוע בו בבון חדר לבקתה והרג שם תינוקת בחושבו שהיא בעצם עז קטנה.

הוא עשה את זה מפני שהיה נורא רעב, כי בני אדם פולשים לשטחי המחיה של הבבונים ולא מאפשרים להם להמשיך ולהסתמך על תזונתם הטבעית. אבל מובן שהיה לסיפור סוף טוב, במונחים של הידבקות הצופים למסך. פקחים אמיצים, עשויים ללא חת, הרגו את הבבון. ומה אתם חושבים, ויתרו לנו על תקריב של הגוויה? מה פתאום: גם בערוץ 2 הרי לא היו מוותרים. זו היתה המקבילה החייתית המדוייקת ביותר לשידור של פיגוע. בסוף, כמו בערוצים הגדולים, החיים חזרו למסלולם - אבל אל תדאגו אם לא הספקתם לחוות פיגוע בבונים תמיד יש שידור חוזר, בזמן שהאריות ישנים.