במקום מסיבת סילבסטר, צאו למסע בזמן

מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי תחביב מאוד מוזר – לשאול אנשים שאלות מטומטמות. כך נולדו שאלות אידיוטיות למדי, תמימות ממבט ראשון, אבל בו בזמן משעשעות ובעלות סוג של משמעות, מ"מה תבחר אם תהיה שואה גרעינית ותצטרך לבחור בין למות עם כולם או להינעל במקלט אטומי עם ההורים שלך לנצח".

דרך "מה יותר גרוע: שינשור לך כל השיער מהגוף, או שיצמח לך שיער בכל מקום בגוף". לא תאמינו מה אנשים עונים וכמה אפשר ללמוד על עולמם הפנימי מהתשובות שהם יתנו. יש אנשים שעשו מזה קריירה.

עוד על זמן בערוץ יחסים:

עניין של זמן: נויה הרווקה ואימת השעון הביולוגי

האם ניתן לקיים זוגיות פתוחה לאורך זמן?

העברת אהבה היא תהליך, ותהליך לוקח זמן

גם לגברים יש שעון ביולוגי

מסע אחורה בזמן

השבוע שאלתי כמה מהחברים שלי שאלה פתוחה: "אם ב-31 בדצמבר מחוגי השעון יזוזו לאחור לתחילת 2011 ותוכלו לחיות את השנה מהתחלה – מה הייתם משנים בה? בכם?". התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חבר אחד אמר שהוא היה מתפטר מהעבודה השוחקת שלו, שגרמה לו להתמוטטות עצבים. חברה אחרת צחקה ואמרה שהייתה מעדיפה לבטל מערכת יחסים כושלת ומתסכלת שנולדה – ומתה – בחצי הראשון של השנה.

חבר אחר אמר, בכנות מלאה, שלא היה משנה דבר, אבל אם אתעקש הוא היה רוצה לחזור לאחור וללכת יותר לחדר כושר כדי לפתוח את 2012 עם קצת יותר קוביות בבטן. חברה נוספת אמרה שהייתה ניגשת לבנק הזרע ונכנסת להריון – תהליך שהיא מתכוונת לעבור בשנה החדשה.

בכל תשובה התחבאה מצוקה, מועקה, קושי, כאב, כל הדברים הקטנים-גדולים האלו שמכרסמים אותנו מבפנים. בחלק מהמקרים זו חרטה על משהו שעשינו, אך ברובם זו אכזבה ממה שלא עשינו. ממה שיכולנו להיות היום, אם היינו עושים שינוי קטן בעבר הקרוב שלנו.

ציפיתי שאנשים יתארו שינוי עמוק יותר בחייהם, אבל התשובות שקיבלתי היו מאוד ממוקדות וברורות. ניכר שהאנשים במעגל החברתי שלי יודעים, מי יותר ומי פחות, למקם את הבעיות שלהם ולתת לכל אחת את מקומה הטבעי והנכון. זה די ברור: במבט לאחור, במעין "פוסט-מורטם" אנליטי, מה שנראה גדול, כואב ומעצבן נכנס לפרופורציות. פתאום, הפתרון לרגשות הסוערים שלנו נראה די ברור, ממוקד וקטן.

בדיוק כשהתחלתי להתרגל לאתמול, הגיע היום

בשנים האחרונות צץ בעולם העסקים מושג ה"פרה-מורטם", בעיקר בכל הנוגע לניהול פרויקטים. בתהליך זה נפגשים אנשי הפרויקט, שעדיין לא יצא לדרך, כדי לדון בכישלון שלו. כשאנחנו מדמיינים את האני העתידי שלנו מתבונן על העבר שלו, קרי ההווה שלנו, אנחנו יכולים לראות בעיות בצורה טובה יותר, לחזות כשלים וקשיים, ולמצוא פתרונות לאתגרים שתכף יגיעו לפתחנו. אבל מה שנחשב לפשוט כשזה מגיע לתכנון עסקי או פיננסי, הופך למסובך כשאנחנו מנסים להחיל אותו על החיים הפרטיים שלנו, בפרט כשמדובר ביחסים, זוגיות ואהבה.

אין זה פלא שהזמן הוא עניין מאוד חמקמק, מורכב ולפעמים כואב, כשזה מגיע ליחסים. לכל אחד מאיתנו התקתוק הפנימי שלו, הנושאים שיגזלו ממנו אנרגיות, יסחטו ממנו רגשות, ישלחו אותו למחשבות חוזרות ונשנות של מצוקה וכאב. מה שנראה שולי לאדם אחד עשוי לנגן על נימי הכאב העמוקים ביותר של אדם אחר.

מה שנראה לאחד קצר, מהיר וחס משמעות, יהיה ארוך, מתמשך וקריטי לאחר. זה מספיק מסובך כשאנחנו עומדים בעצמנו מול הסוגיות, וזה הופך למסובך עוד יותר כשזה מגיע למערכות היחסים שלנו, שמפגישות מפעם לפעם את הכאבים הישנים של שני הצדדים לכדי דייט סוער וסוחט.

מחלת זמן

איך היו נראים החיים שלנו אילו היינו יכולים לנוע בזמן, לשנות דבר אחד, אולי אפילו שניים, בעבר הקרוב והרחוק שלנו? האם היינו מתנהגים אחרת אם היינו יכולים לדעת מה טומן בחובו העתיד? "אשתו של הנוסע בזמן", רומן הביכורים הנפלא של אודרי ניפנגר, הוא ספר מעורר מחשבות. השבוע קראתי אותו, בפעם המי יודע כמה, כשהתחלתי לחשוב על השנה החדשה שאוטוטו מגיעה. הוא שייך לז'אנר המעורב של ספרים שמציעים לקורא קפיצה קטנה לעולם בדיוני, המשמש כל כולו מסגרת מטאפורית לבחינת שאלות פילוסופיות ובו בזמן פרקטיות מאוד.

גיבור הספר, הנרי דטאמבל, נולד עם פגם גנטי שגורם לו לקפוץ בזמן. חסר שליטה ולא מוכן הוא מגיע למקום כלשהו בזמן ובמרחב, ומתחיל בכל פעם מחדש את מסע ההישרדות שלו. ערום, נטול כסף ומקום, הוא נדרש לצאת למאבק על עצם יכולתו להתקיים. אבל הגיבורה האמיתית, כפי שמרמז שם הספר, היא דווקא אשתו – קלייר – שצריכה להתמודד עם נטייתו המוזרה של בעלה להיעלם מדי פעם מחייה, ועם החשש שבמהלך אחת הקפיצות שלו הוא ייפגע או לא יוכל לשוב אליה.

כשחושבים על זה, יש משהו מורט עצבים בשתי הסיטואציות, ועל אחת כמה וכמה כשלתכונה המוזרה וחסרת השליטה הזו של נסיעה בזמן מתלווה גם שאלת היחסים שאדם כזה יכול לקיים עם העולם ועם אשתו. אך הפגם הגנטי הזה, הניתן להגדרה כמחלת-זמן, מעשיר ומעמיק את מערכת היחסים ביניהם, ומאפשר להם להכיר זה את זו לעומק, במנותק ממגבלות הזמן הליניארי שאליו כולנו כל כך מורגלים.

ניפנגר יצרה ספר שמשלב בין שתי סוגות מוכרות, אך זרות זו לזו. הז'אנר הראשון הוא כמובן המד"ב, שהביא לעולם את העקרונות הפילוסופיים של המסע בזמן, והשני הוא ז'אנר הספרות הרומנטית. שני הז'אנרים המדוברים עמוסים לעייפה בקלישאות ספרותיות ואחרות, אך החיבור ביניהם מציע מרחב חדש לגמרי של שאלות, קווי עלילה ורעיונות.

בראש ובראשונה, קסמו של הטקסט טמון בכך שהוא אינו עוסק בעלילה עצמה, אלא במבני העומק שנוצרים בין הדמויות כתוצאה מאותו מסע כפוי בזמן. ניפנגר שמה בפני הקורא מציאות מופרעת ופרועה, בה אדם יכול לפגוש את עצמו כמו גם את אהובתו, בגילאים שונים ובנקודות שונות בחיי הדמויות. הקונפליקט הלוגי שמפגש כזה מעלה הוא מקום מושבן של שאלות אישיות מאוד, על בחירות, החלטות, הווה, עבר ועתיד.

רוחות מן העבר

האפלוליות האקזיסטנציאליסטית שמלווה את דפי הרומן מציגה, בין היתר, את המטאפורה המתוחכמת של ניפנגר, שכתבה את הספר כהתבוננות-לאחור במערכות יחסים כושלות שידעה בחייה. לא פעם נפגוש בחיינו אנשים שקופצים בזמן, אולי אפילו נעשה זאת בעצמנו, וברגעים האלו אנחנו נדרשים להתמודד עם שטויות שעשינו בעבר, או עם טעויות שנעשה בעתיד.

לא פעם אנחנו שוקעים בהיסטוריה האישית שלנו, במה שקרה ואולי יכול היה להיות לגמרי אחרת. יש כאלו שמלקים את עצמם על שגיאות העבר. אחרים מעדיפים להדחיק אותן ולהתעלם מהן לחלוטין. שתי האופציות המנוגדות האלו, רוצה הספר לומר, מסוכנות לנו. האמת היא, כמו תמיד, באמצע – בשילוב בין הרהור בעבר ובמבט הנשלח קדימה. אבל בחיים, כמו בספר, הקפיצות שלנו מ"עכשיו" למחר או לאתמול, הן בלתי-נשלטות, וכמעט תמיד נמצא את עצמנו עירומים וחסרי כל כשנגיע למחוזות הזמן הנשכחים של חיינו.

להיות כמו כמו הנרי דטאמבל

עד לפני כמה שנים, הייתי נורא מוטרד מסוגיית הסילבסטר. כשהייתי רווק, השאלה עם מי אתנשק בחצות נראתה לי כל כך גדולה, שהיום אני מתבונן על עצמי של פעם ולא מאמין באילו שטויות התעסקתי. את מקומם של הלבטים הישנים, של טל הישן, תפסו סוגיות חדשות, שהיום נראות לי נורא משמעותיות ובטח בעוד כמה שנים ייראו לי מפגרות או שטותיות. זה היופי הגדול בבני-אדם: אנחנו משתנים יום יום, שעה שעה, בעוד הזמן נשאר בדיוק אותו הדבר. למרבה הצער, בזמן אמת קצת קשה לזכור את העובדה הבסיסית שמה שמסעיר אותנו היום עשוי להיראות לנו זניח בעתיד.

לכן הדבר הכי חכם שאני יכול לאחל לעצמי לשנה החדשה, הוא לרתום את הדמיון ולהיות, מדי פעם, כמו הנרי דטאמבל. לקפוץ אל העבר האישי שלי וגם אל העתיד, להתבונן בטל בן ה-10 או ה-50, להסתכל על עצמי – על הטוב ועל הרע – ולראות מה אפשר לשנות, מה צריך לחזק ומה כדאי לזנוח. לחבק את הילד שהייתי, להתרגש ממפגש עם הגבר שאזכה להיות ביום מן הימים.

להכניס פרופורציות, ובעיקר לדעת שאם איבדתי את הצפון, נכנסתי לסערה או מצוקה, תמיד אני יכול לזוז קדימה ולראות איך התגברתי על מכשולים גדולים מאלו שבהם אני שקוע כרגע, או לזפזפ לעתיד ולראות בדיוק לאן אני רוצה וצריך ללכת. אז אם אתם נסערים עכשיו ושואלים את עצמכם לאן תצאו בסילבסטר הקרוב, הנה עוד רעיון שכדאי לכם לשקול: צאו למסע בזמן, אל עצמכם.

• אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים