עוד לא מוכנה לילד. מסתפקת בכלב

עוד על כלבים בערוץ יחסים:

כדי להיות איתי את חייבת לאהוב כלבים

פתאום היא הודיעה לי שהיא רוצה כלב  

היה לה כלב קטן ועצבני שידע להריח אהבה

מעדיפות לדבר עם הכלב ולא עם הבעל

ההמשך הסטנדרטי של הסיפור הוא שאותה אישה נכנסת להריון ומטפחת את פרי בטנה באהבה וחום של אם אוהבת. היא מלבישה אותו בבגדים חמודים, מצטלמת כשהיא מנשקת את לחייו הרכות, מאכילה אותו, משוויצה בו בפני חברות וכיוצא בזה. היא פורקת את האינסטינקט האימהי שלה בדרך ה'נכונה' וכולם שמחים, מאושרים ובריאים נפשית.

התאהבתי בכלב שבור זנב

הגרסה שלי מעט שונה, כי האמת היא שאני לא מרגישה מוכנה לילדים. זה בסדר, אני אוהבת להגיד לעצמי, כיוון שהרבה נשים בגילי עדיין לא שם. גיל הנישואים הממוצע היום הוא מאוחר מאי פעם. נשים רבות מחפשות להיות נשות קריירה, לסיים תואר או שניים, לפתח תחביבים ובאופן כללי למלא את חייהן בכמה תחומים שונים בטרם הגיען לשלב חיי המשפחה.

גם לי יש עוד כמה דברים להשלים בחיי לפני שאני פונה לשלב אחראי זה, במחילה ממחוגי שעוני הביולוגי. הבעיה היא שלפעמים, מוח ורגשות לא הולכים יד ביד. על אמא טבע, כך למדתי, אי אפשר לעבוד גם עם הרבה הגיון בריא. וכך, בהפרה בוטה של כל חוק אבולוציוני, כבר כמה שנים שאני מסרבת לחשוב על ילדים מחד, אך מגלה דפוס מדאיג ומתפתח מאידך: אובססיה לכלב שבור זנב בשם ז'אק.

הייתי מגדירה את ז'אק כקורבן השילוב בין המוח שלא רוצה ילדים והגוף שעורג לאחד לפחות. הכרנו לפני כמה שנים. הוא היה ועודו כלב של ידיד טוב שבעל כורחו מצא עצמו לובש את דמות התינוק שאין לי. זמן רב עבר מאז הפעם בה פגש בי כגור תמים ועד היום בו הוא כלב מרובה טראומות, חלק מהן באשמתי.

ז'אק. כמו תינוק אבל בכלב(צילום: אוהד ויני)

אם היה יכול לדבר ודאי היה מספר לכם על הפעם בה קיבל שיתוק זמני באגן. הוא עדיין כועס עליי על שהתעקשתי לחתל אותו על מנת שלא יעשה את צרכיו על הרצפה. ואם היה נבוך מדי מכדי לספר על התקרית הזו, אולי היה שואל למה נראה לי שהוא מתעניין בסיפורים שלי כשאני מוציאה אותו לטיול. אם היה ממש אכזרי יתכן וגם היה מתלונן על הבלינצ'ס עם קישוטי העצם שהכנתי לו פעם, אותו אמנם אכל בתיאבון רב, אבל הקיא בלהט כמה דקות אחרי.

שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שהוא אוהב אותי. אבל אני גם די בטוחה שמשהו בקשר שלנו קצת מוזר. אני מהרהרת בזה בכל פעם שאני מבריזה לחברים על מנת לקחת אותו לטיול, כשאני מדברת עליו בעיניים בורקות או כשאני נלחמת בדחף שלי להוליך אותו בעגלה ברחבי השכונה.

מהרהרת, אמנם, אבל שוכחת בשנייה שאמא טבע משחקת לי עם ההורמונים, ואני שוב מתפתה להתייחס אליו כאל תינוק. זאת למרות שהבטחתי שלא עוד, ולמרות אנחותיהם המיואשות של ידידי, הוא בעליו של הכלב המחוזר ושל ז'אק עצמו.

הפכתי לגרסה הענייה של פריס הילטון

אני עוד זוכרת ימים אחרים. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה פגש העולם את פריס הילטון וכלבתה טינקרבל. גם אני לא שכחתי את המראה המשולהב שלהן כל כך מהר. למעשה היחס ה'אובר' אימהי של פריס הילטון לצ'יוואווה חסרת האונים היווה השראה ליוצרי סאות' פארק ליצור פרק סאטירי ומשובח.

בפרק בוחרת טינקרבל הכלבה להתאבד בירייה, על מנת להימלט מפריס החונקת אותה באהבה. מדי פעם, כשאני עוטפת את ז'אק בחיבוק WWF מעיק שכזה, אני מנסה להתעלם מהאסוציאציה הזו ולשכנע את עצמי שלא נהפכתי לגרסה הענייה של פריס הילטון. אני חושבת שייתכן ואני משקרת לעצמי.

מושא ההשראה של יוצרי סאות' פארק. פריס הילטון(צילום: איי פי)

כשנסעתי ליפן נוכחתי לדעת שאמהית ככל שלא אנסה להיות, תמיד יהיה מי שיתעלה עליי ולא יראה בכך סיבה לבושה. ביפן, למשל, התופעה כבר זכתה לכמה רשתות בגדי חיות, נעלי חיות, מספרות לחיות הכוללות צבעי ותוספות שיער ואף פדיקוריסטיות ספורות. אולי הדבר נובע מכך שממוצע הילודה ביפן נמוך מהרגיל.

ואולי הוא נובע מעצם העובדה שבעיני תרבויות מסוימות, פריס הילטון נחשבת לדמות מפתח בהבנת האמריקאים או אף למודל של טעם טוב. בכל מקרה, צירוף מקרים או לא, כמה חודשים לאחר שחזרתי מיפן פגשתי את ז'אק והענקתי לו תחפושת מטומטמת של דבורה שסירב ללבוש. מאז, כאמור, המצב רק החמיר.

כלב, חתול או תינוק?

על נשות חתולים כולנו כבר שמענו. הן משוגעות, הן מגדלות חתולים ומתייחסות אליהם כילדיהן הקטנים, הן מוזנחות, הן עוד מיליון ואחת סטיגמות מרוכזות ולאו דווקא נכונות. אבל איכשהו, אף אחד לא שמע על נשות כלבים ואם לא הייתי מגלה לעולם שאני כנראה אחת בעצמי, בטח לא הייתם חושבים על כאלה. הן עשויות להיות משוגעות לא פחות, אבל במקום להתנדנד על כיסא נדנדה בבית עם חתול בחיקן, הן מסתובבות ברחוב ומדברות אל הכלב לבוש הסוודר שלהן בקול תינוקי.

אז למה בעצם יצא שמן של נשות החתולים לשמצה בעוד נשות הכלבים עשויות להיות אובססיביות לא פחות? אני, לכשעצמי, לא יודעת, וכאחת שלא חובבת חתולים גם לא מרגישה צורך לצאת להגנת הנשים שמגדלות עשרות מהם באותה הדירה. מה שכן, אני חשה צורך להגן על כל אותן נשות הכלבים ואולי גם עליי, שכן עד כה עסקתי בעיקר בתפקיד התובעת של עצמי.

עם כל יום שעובר, אני מגלה שיש בי יותר לתת לאחרים. זה יכול להיות לבן הזוג שלי, זה יכול להיות לחברים שלי וזה יכול להיות לכל יצור חי אחר בסביבתי. כנראה שזו טבעה של ביולוגיה אנושית. אולי, יום אחד, זה גם יקרה לי עם ילד. אבל עד אז, וכל עוד מאגר השמות שיש לי בראש כולל שילובים מזעזעים כמו 'בילי-בוב' או 'פולנסקי-סאן', אולי עדיף שבאמת אתעכב עם רעיון הבאת ילד לעולם לעוד כמה שנים לפחות.