אנחנו החילונים אשמים לא פחות

השפלת נשים בחברה החרדית אינה איזו תופעה ביזארית, איזו פתולוגיה שתקפה אותה משומקום. התופעה הזו היא פועל יוצא של מדיניות חברתית-כלכלית מתמשכת שמסכנת את עתיד החברה בישראל, את שלמותו של המארג התרבותי בה ואת בסיס ההסכמה המינימלי שמאפשר לנו לחיות כציבור אחד למרות ההבדלים בינינו.

עוד בערוץ הדעות :

לא משתתף באורגיית השנאה לחרדים / אמנון לוי

חרדיפוביה / שי הורוויץ

ציבור מוזנח ומודר. חרדים בבית שמש (צילום: אוהד צויגנברג)

אני מאמינה שחלק מתהליך ההקצנה הדתי שאנחנו עדים לו לאחרונה הוא תולדה של מצב שבו קבוצות שלמות באוכלוסיה, שאינן משולבות במעגלי החיים החברתיים, התרבותיים והכלכליים בישראל מצליחות להתבדל בצורה הולכת וגוברת מיתר חלקי הציבור. זכויות יתר וחובות מופחתות, מהן נהנה הציבור החרדי זה עשורים, אינן ומעולם לא היו עדות לכבוד למסורת או לזכותם של החרדים לחיות על פי דרכם. להיפך. מתן פטור משירות צבאי או אזרחי, מימון מערכת שמאפשרת לחברי הקהילה לא לעבוד, משיכת ידי המדינה מהתכנים הנלמדים בבית הספר, כל אלו הם עדות להזנחה ולהדרה של הציבור החרדי שמופקר לגורלו, שנידון להמשיך ולהתבוסס בעוניו. ועוני, כידוע, הוא מצע גידול מצוין לפונדמנטליזם.

הציבור הזה לכוד בציפורני רבניו ועסקניו, שרק מעוניינים בטיפוח ההגמוניה שלהם, לראות את התהום בינו ובין הציבור הכללי הולכת ונפערת ואת נתיבי ההשתלבות שלו בחברה הולכים ונסגרים. אנחנו קוראים לחרדי "חשוך", אבל לא שמים לב שאנחנו אשמים בחשיכה הזו. אנחנו אלו שאיפשרנו לחרדי לא לעבוד, ואנחנו חולקים איתו את האחריות לכך שאנו והוא מעולם לא נפגשנו בטירונות, באוניברסיטה או בבית הכנסת.

לעזור רק למי ששותף

שיתוף הפעולה הפורה ביותר בין הציבור הכללי והחרדי במדינת ישראל היה בטיפוח משותף והדדי של חומות בורות, פחד ושנאה. עכשיו אנחנו מזדעזעים לגלות מה צמח בצידה השני של הגדר, הצד שממנו הדרנו את רגלינו במשך שנים. האחריות למתרחש בבית שמש ובמאה שערים מונחת לפתחנו, כי אנחנו הסדן בעוד שקיצוני העדה החרדית וה"סיקריקים" הם הפטיש. אנחנו אלו שאיפשרנו לחברה החרדית להסתגר בדל"ת אמותיה ויצרנו את התנאים בהם יכלו קבוצות קיצוניות ורבנים מוטרפים לשגשג ולהטיל את אימתם על מאות אלפי אנשים שלא בהכרח היו מתנגדים ללמוד, לעבוד, לשרת ולתרום וגם, במידה ונשכיל לשמור על כבוד בין-תרבותי, להכיר אותנו ולאפשר לנו להכיר אותם.

בקיץ האחרון זעקנו על המחיר הכלכלי שמדיניות הממשלה גובה מאיתנו ועתה אנו זועקים על המחיר התרבותי, אלו שני צדדים של אותו מטבע. אני מאמינה שבקיץ הקרוב תשוב המחאה לרחובות, אבל הפעם נדע להצביע לא רק על מה שכואב לנו, אלא גם על מקור הבעיה. הפעם אני מקווה שנדרוש מהמדינה לדאוג קודם כל למי שעוזר לעצמו ויוצא לעבוד, משרת את המדינה בה הוא חיי ושותף לגורלה.

מירב כהן, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת "התעוררות"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il