לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!

ליונתן, ידיד הבית בן החמש, היה יום הולדת לא מזמן. התחלתי לחשוד שיום ההולדת של יונתן הולך להיות הפקה מיוחדת כשאמא שלו התחילה למלמל שברי משפטים שבלטו בהם המילים "המפעיל", "עוגת בייבלייד בשלוש מאות שקל", "מה יכולתי לעשות", ו"לי לא הייתה בת מצוה כזאת". כן, מסתבר שליונתן יצא לראות כמה ימי הולדת של חברים מהגן, ורף הציפיות שלו עוצב לפי מיטב אופנת המפעילים וההקפצות.

הטורים האחרונים של הפולנייה בערוץ הורים :

את בטוחה שיש לך מספיק חלב? 5 מלכודות הנקה

לא רוצה להניק? תחתמי!

מישהו ראה את הסלון שלי?

למה אמהות אף פעם לא חולות?

וכך, בשקט בשקט, התגבש לו הקונספט הבא: המקום: ג'ימבורי. המצרכים: מתנפחים, מערכת הגברה, ארגזי טרופית ובלונים. על ההפקה: אמא-אבא הפקות, מגובים במפעיל אחד מבוקש מאוד, שהוא גם קוסם וגם ליצן. הלאה לתפריט: נקניקיות בלחמניה, פיצות, שערות סבתא, מגדל מרשמלו ושוקולד נוזלי. שונות: מתנות ליונתן מהאורחים, מתנות לאורחים מיונתן, מתנות מהמפעיל לילדים, מצלמת ווידאו, עוגת השלוש מאות שקל ועוד.

פיראט ומלך וקוסם

התכנסנו בג'ימבורי בהמונינו, כשלושים חברים, מלווים בהורים, אחים קטנים, סבים וסבתות, ויונתן אחד ויחיד ונרגש עד מאוד. אבא של יונתן היה אמון על התיעוד, אמא של יונתן הייתה ממונה על התקתוק הכללי, והלכה ומלמלה לעצמה להוציא את הארגז עכשיו, להדליק את הנרות אחר כך, להביא את זה ולקחת את ההוא. האווירה הייתה מרוממת. המפעיל לא הרעיש לזקנים והצליח להפעיל נורא יפה את הילדים. הם רקדו ושרו, שרו ורקדו, שלחו המון קסם ליונתן, שישב בעיניים פעורות מהתרגשות על כיסא הכבוד, לבוש בגלימה של קוסם, בכתר של מלך ובבגדי פיראט. היו קפיצות, וזחילות, וריקודים, ואני משוכנעת, ללא טיפת

ציניות, שזה היה אחד הימים הגדולים של יונתן, ושכל קריעת התחת של ההורים שלו הייתה שווה לו המון. אבל.

כן, כאן מגיע לו האבל שאין מנוס ממנו. כשלנו היו ימי הולדת היינו מכינים הזמנות, שולחים אותן, הולכים עם אמא לבחור ממתקים ולהכין ביחד שקיות ימי הולדת, והכי נחמד - היינו מתכננים משחקים. אתם בטח זוכרים את המשחקים שהיו לנו: סוכריה קשורה בחוט, בלונים שקשורים למכנסיים, סוכריה קבורה מתחת לקמח (איך האימהות שלנו לא התפלצו מהמשחק הזה?) מרוץ שקים, ומרוץ עם כפות וביצים (נכון שאתם מתגעגעים?). והמפעילים? אלו היו אנחנו וההורים שלנו, שדיברו יותר וצילמו פחות (האם רק לי נדמה שככל שאנו מצלמים יותר בשביל העתיד, כך אנו נוכחים פחות בהווה?).

ואז היה מגיע יום ההולדת. היינו מתלבשים חגיגי - וחוגגים. מתנה אחת גדולה מההורים או מסבא וסבתא, מתנות קטנות מהחברים, וזהו עד לשנה הבאה. נכון שבתיכון כבר היו כאלו שנסעו לחו"ל בתור מתנה, או קיבלו אופנוע, אבל אלו היו יוצאי הדופן, והנורמה הייתה צנועה ולא מתבלטת.

הרף עולה-עולה

והיום? היום אמא של יונתן שואלת את עצמה מה יהיה בשנה הבאה, ובשנה שלאחריה, וכמה חודשים היא תשלם על זה. הרי הדבר הראשון שהילד אומר כשהמסיבה נגמרת הוא: "היה לי כיף, בשנה הבאה אני רוצה שיהיה ...". ככה זה. הרף עולה ועולה. מהרגע בו מפסיקים לדבר על המסיבה שהייתה, מתחילים לדבר על המסיבה שתהיה.

וזה לא שהיא חס וחלילה מקטרת, האמא של יונתן, זה לא שהיא מחפשת את הכי יקר ומנקר לבן שלה. אין לה הרבה ברירה, כי ככה חוגגים היום ימי הולדת, וככה החברים של הילד שלך חוגגים, ואף אחד לא רוצה שהילד שלו ירגיש יוצא דופן או שהוא ירגיש שמשקיעים בו פחות.

היום הכי שמח!

אז שבוע לפני יום ההולדת של היונתן הפרטי שלי אני תוהה אם זה הזמן להגיד פוס - ולנסות לעשות שיחזור לימי התום. לא נגיש חלילה בצל ולחם צר, אבל גם לא את מגדל השוקולד הלוהט. נוותר על הפעלה בתשלום ונצא (אכן בחשש מה. בכל זאת, מתי בפעם האחרונה עמדנו מול 30 ילדים בני שמונה?)

מאחורי המצלמה וארגזי הטרופית לטובת קשר ישיר עם הילדים.

הרי זה לא רק הכסף (למרות שזה בהחלט גם הכסף), אלא גם ערכים, סליחה על המילה הגסה. ליצנים ומפעילים זו חוויה גדולה, אבל אני מתגעגעת למשחקים של פעם, לשקיות ההפתעה של פעם, לצניעות של פעם. לא, אני לא נוסטלגית בגרוש, אבל חושבת שהרחקנו לכת, בלי להתכוון באמת.

שבוע לפני היום הגדול, הילד שלי הולך וכוכבים בעיניו. לא חושבת שחשוב לו המסביב, כמו העיקר. והעיקר? הוא לא משתנה אף פעם. להיות ילד היום הולדת, לחוות יום בשנה שבו הכוכבים בעיניך כי אתה הכוכב.

והעיקר בשבילנו? מה יכול להיות העיקר בשבילנו, אם לא שהילד הזה נולד והוא שלנו. זה היום הכי שמח! כמה טוב מתוק שאתה פה.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים