"קולות דיברו עליי". החיים של דני עם סכיזופרניה
במלחמת יום כיפור סבל דני מאירוביץ' מבכי ורעידות תחת קולות המטוסים וההפצצות, שהובילו להתפרצות סכיזופרניה אצלו. היום, לאחר 40 שנה של טיפול, הוא מנהל חיים עצמאיים, מתנדב למען אחרים במצבו ומוצא שמחה גם בפריחת כלניות
בין אחוז לאחוז וחצי מאוכלוסיית העולם חולים בסכיזופרניה . החולים סובלים מהפרעת מוח כרונית הפוגעת משמעותית ביכולתו של החולה לחשוב בצורה צלולה, ליצור קשרים חברתיים ולנהל חיים תקינים.
כזה הוא גם דני מאירוביץ', בן 58 יליד תל אביב, שנמצא בארבעים השנים האחרונות תחת טיפול פסיכיאטרי.
קראו עוד על סכיזופרניה:
- סכיזופרניה: אחד מכל 100 חולה במחלה
חרדה במלחמת יום כיפור
"התגייסתי לחיל השריון בפברואר 1972, ואחרי הטירונות הוצבתי ביחידה בפיקוד צפון", מספר מאירוביץ' ל-ynet על המשבר שהוביל לפרוץ המחלה. "בראש השנה יצאנו לרגילה, אבל יומיים לפני יום כיפור קראו לנו חזרה ואמרו שאנחנו עולים לרמת הגולן. כל חיי, וגם עכשיו, אני מאוד ציוני ואוהב את המדינה, ואני חושב שהתאמתי לצבא אבל לא למלחמה.
"אותה שבת של מלחמת יום כיפור הגיעה, ואמרתי לחברים שלי שמהמקום הזה אני לא אחזור הביתה. הייתי בערך שלושה שבועות במלחמה ואני לא זוכר הכל, רק את המטוסים, הטנקים וההפצצות. סבלתי הרבה מבכי ומרעידות עד שאשפזו אותי. גם בבית החולים לא דיברתי ולא אכלתי, כי פחדתי שהאוכל מורעל. חשבתי שזה ששוכב לידי הוא מהשב"כ, והוא שומר עליי כי ברחתי מהמלחמה".
מאירוביץ', שמוגדר כנכה צה"ל בשל מחלתו, אושפז במשך שנים במחלקות פסיכיאטריות שונות ושוחרר מהן פעמים רבות. היום, כשמצבו התייצב, הוא מגיע לטיפול רק בכל שלושה ימים.
"הוריי נשברו כשזה קרה לי", מתאר מאירוביץ' את התקופה הקשה הראשונה. "מאנשים השמחים שהיו הם הפסיקו לעשות הכל: לא בילו יותר ולא טיילו. הם לא האמינו שזה יכול לקרות לי. הייתי ילד שמח מאוד, ששר הרבה ומנגן, ופתאום אני במיטה ולא יוצא מהבית. סדר היום שלי היה לרדת עם הכלב לדקה, לחזור הביתה ולחכות לצהריים, אחר כך שוב לרדת עם הכלב ושוב לחכות עד שמגיע הערב, קצת טלוויזיה ולקום לאותו יום מחדש. אלו לא חיים. היה שם הכל ולא היה כלום.
"פעם אחת הלכתי לקולנוע, ויצאתי משם מהר מאוד כי הרגשתי שמדברים עליי מאחורי הגב. באוטובוס בחיים לא נסעתי, ועל לטוס במטוס אין בכלל מה לדבר. שמעתי הליקופטרים ליד המרפסת שלי, שמעתי קולות שמדברים עליי בלי להבין מה הם אומרים. פעם ראיתי בחדשות את חיים יבין והוא דיבר רק על דני שהשתגע. אתה יודע מה זה לנסוע באוטו ולראות שהאדם שברכב בנתיב השני מדבר רק עליך?".
"אני לא מתבייש במה שיש לי"
בחודשים האחרונים נפגש מאירוביץ', ועמו חולי סכיזופרניה נוספים מהוסטלים ומבתי חולים שונים בארץ, עם מספר אמנים ויצרו יחד עבודות אמנות משותפות המוצגות בימים אלה בתערוכה "NON סטיגמה" בבית עמיעד יפו. התערוכה מתקיימת בחסות יאנסן ובשיתוף אנוש וכעשרה בתי חולים פסיכיאטריים.
בעזרת הטיפולים שקיבל לאורך השנים, סיגל לעצמו מאירוביץ' אורח חיים עצמאי: הוא עבר לדירה בזכרון יעקב ומנסה לקיים שם חיי שגרה. "אני מתמודד עם מה שיש", הוא אומר. "אין לי מה לעשות חוץ מלהתמודד עם המחלה, והיום אני זקוק רק לטיפול רפואי קל מאוד.
"יש לי עדיין ימים של בכי וימים קשים שמלווים ברעידות, אבל אני לא מתבייש במה שיש לי, ואחת הסיבות שאני מדבר על זה היא שאני אוהב את החיים. הכי קל להתאבד, אבל החלטתי שאני רוצה לחיות, וגם היום אני מגלה שכל הזמן יש סיבות לחיות עבורן. אם היום פורחות לי כלניות בגינה - זו שמחה גדולה. מי חשב על דברים כאלה פעם?"
"העיקר זה לעזור לעוד אנשים כמוני"
בשלושה עשורים האחרונים מתנדב מאירוביץ' בעצמו במחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים. "אני עושה את זה כמובן כי זה טוב גם בשבילי", הוא מסביר, "אבל העיקר זה לעזור לעוד אנשים כמוני".
השיפור המשמעותי במצבו חל לפני שש שנים בלבד, והיום הוא מגדיר את עצמו כ"דני אחר, נוסע, חי" - והכל בגלל אישה אחת, נטליה גברילוב, האחות האחראית במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. "מה שהיא עשתה איתי אף פרופסור לא הצליח", אומר דני. "היום אני לוקח רק כדור פסיכיאטרי אחד בכל ערב. הטיפול איתה הוא בעיקר בשיחות. אני מרגיש שיש לי לאן לפנות. היא קראה לי להתנדב איתה במחלקה והיום אני מספר ומשתף ויש לי יותר ביטחון לדבר.
"בהתנדבות שלי אני פוגש אנשים שהיו כמוני ומבקשים ממני להעביר להם את הסיפור שלי כסיפור הצלחה. הכי קשה לי כשאני רואה שחיילים באים למחלקה. זה נותן לי מכה, אבל אני מסביר להם כמה חשוב לא להפסיק את הטיפול. בשבילי סכיזופרניה זה כמו שפעת - מחלה שצריך לטפל בה ושאפשר לצאת ממנה. ברגע שאתה מודע לה, קל לך להתמודד איתה.
"אסור להתבייש. זו מחלת נפש, אבל שאנשים לא ייכנסו לסטיגמות - אפשר לחיות עם הדבר הזה. אני דני הסכיזופרן, שעושה בשביל הזולת וגם בגילי תורם לחברה".
לפנייה לכתב/ת 
