אנחנו הילדים של קיץ, שנת 83'

יותר מדי פעמים בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתגעגע. תכלס? לא זוכר מתי בפעם האחרונה ישבנו כולנו, החבר'ה הטובים, סביב שולחן אחד מלא חיוכים, פיצוחים ודאחקות. יש ימים עצובים שהחיבוק הגדול של סתיו חסר לי מאוד ולדאבוני, עמוק בפנים, אני יודע שהמלחמה על החיבוק שלו אבודה לגמרי.

אני, בן 28, נשוי טרי ליעל המקסימה, הפכתי לחלק מאוכלוסיה שזוכה להתעלמות מפליגה מכל גורם אפשרי. לא איבדנו חברים במסגרת הצבא, לא איבדנו חברים בעתות מלחמה. כן איבדנו חברים, כשהפסדנו מראש את הקרב על הכבוד העצמי שלנו לחיים נורמליים במדינת היהודים. נעים להכיר, אנחנו הילדים של קיץ שנת 83'.

עוד בערוץ הדעות :

למה לא יוצאים לרחוב על רמת לימודי הכימיה? / פרופ' אהוד קינן

אלימות קולקטיבית נגד נשים בחסות המדינה / פרופ' אסתר הרצוג

לסתיו, בן גילי, דווקא היו נתוני פתיחה טובים. אמא רופאת שיניים מצליחה במיוחד, אבא שהוא לחלוטין מלח הארץ, בית ציוני, משכיל ועובד שממוקם אי שם באמצע רמת גן הנוחה. מצד שני, זה לא אומר שאתה יכול לחיות על חשבון אחרים, גם אם קוראים להם הורים ביולוגים. הוא ניסה, או-הו כמה שניסה. ממלצרות בשכר דוחק, דרך מוקדים טלפוניים למכירת שום דבר וכלה בהסתגרות סמי-דיכאונית בבית כדי לחשב איפה טעה ומה עשה כל כך לא נכון. בסוף התהליך הוא תפס את הרגליים וברח לפלורידה. בהתחלה כמו כולם, מספר סיפורים שזה רק לתקופה "עד שיירגעו העניינים". אחרי שנתיים כבר הפסקתי לשאול.

יום שבת אחרי הצהריים, בדירה צנועה בפאתי אשקלון. מזל, אחות של אמא ודודה מהסרטים, יושבת במרפסת הקטנה, מנתקת את הטלפון ומזילה לא מעט דמעות בשקט חרישי. דודו ונעמה, הילדים הגדולים שלה, לא כאן. כל יום זה מכה בה מחדש והרגשה של פספוס איום מציפה אותה. ככה זה אמהות, ישר מאשימות את עצמן. זה לא מדחיק את הגעגוע, אלא רק מעצים את המינוס, כשבשארית שנותרה בחשבון הבנק היא מוצאת כסף לכרטיס טיסה הלוך ושוב לקליפורניה שירגיע את החסך לתקופה קצרה מאוד, מקסימום עד החג הקרוב. היא יוצאת מהמרפסת ומניפה את הסלולרי בצעקה: "תגידו שלום לדודו ולנעמה!". כולם עונים, כולם נאנחים.

רן, שרק חזר לפני כמה חודשים מאוסטרליה, נועל את הגולף הישנה והחבוטה שלו עם המפתח ונותן לי חיבוק. אני מחזיק אותו חזק. "מה יהיה דני?", הוא שואל, ולא ממש מצפה לקבל תשובה. מתנשא לגובה של כמעט שני מטר, ידיים שראו לא מעט עבודה פיזית קשה וחיוך שנוסך אופטימיות על כל מי שמביט. "עד שמצאתי עבודה סבירה, נגמר כל הכסף שחסכתי. זה מה יש". הוא לא פראייר ולא מפחד מאתגרים פיזיים. כמעט שנתיים עבד בחוות הענק של אוסטרליה, בג'וב שרוב האנשים היו בורחים ממנו בלי להסתכל אחורה. לרן זה לא הזיז. הוא אוהב לעבוד קשה, אבל שונא שמנצלים אותו. עכשיו הוא מחפש את הדרך חזרה.

אנחנו פה כדי להילחם עד הסוף

יעל, אשתי, נשכבת על הספה שקנינו ב-20 תשלומים ומניחה את הראש שלה על הברכיים שלי. היא מנמיכה את הווליום בטלוויזיה, שמשדרת עוד כתבה מקוממת על הדרת נשים, רגע אחרי שסיימנו לצפות באייטם על ספרייה עירונית שניצלה מסגירה בקריית שמונה, שעה לפני שהבטנו משתאים באישה מבוגרת מחפשת אושר רגעי בתוך פח זבל ליד הקיוסק של אילן. "אם נצטרך לעזוב, לאן זה יהיה?" היא שואלת אותי בחצי חיוך. אין לי אומץ להשיב, אולי כי זה הרגע שממנו אני הכי חושש. בניגוד לסתיו, רן, דודו ונעמה, החלומות שלי קשורים קשר הדוק עם גורל המדינה. ככה זה עם סטנדאפיסטים ישראלים, אנחנו מעדיפים להופיע בעברית ולצחוק על שיעור היתר של אהרוני. פרובינציאלי להחריד, אבל קומדיה ששייכת רק לנו.

כולנו עשינו צבא, כולנו אוהבים את המדינה ברמות שאין לתאר, כולנו מרגישים שהיא כבר לא שלנו כמו פעם. לפני כמה ימים הבטתי בתמונה שלי מטקס מצטייני הנשיא, כשביום העצמאות קיבלתי אות כהוקרה על עבודה מאומצת מאוד בשלוש שנים של תרומה למדינה. עם השנים התחלפה הגאווה בתחושת מיאוס כלפי התמונה הממלכתית. לא נעים להגיד, אבל אם להיצמד לאמת, משה קצב היה צריך להצדיע לנו ולא להיפך.

בואך 2012, נדמה שמלחמת ההתשה בעיצומה. המחירים ממשיכים להאמיר בלי פרופורציה, המיסוי חוגג, הדת ממאיסה את עצמה והנורמטיביות נמצאת אי שם בשולי הדרך. לא, אני ויעל לא בוכים ולא נשברים. זה הבית שלנו ולמרות שאנחנו סבורים שהוא זקוק לשיפוץ מאסיבי, אנחנו פה כדי להילחם עד טיפת הדם האחרונה.

אדוני ראש הממשלה, כשהייתי תלמיד תיכון דאגו לומר לנו בכל הזדמנות שאנחנו העתיד של המדינה. בעוד שנה-שנתיים כאלה, בהגיעי לגיל 30, אצטרך להחליט החלטה קריטית כדי לדאוג לגורלם ולכבודם של ילדיי. בבקשה תתעורר. לא מתאים לי ילדים עם מבטא זר.

דניאל כהן, קומיקאי, אמן הבית של ה-ZOA קומדי בר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il