מורה, הושט חבל לנער המודר

בתוך כל החושך של ההדרה העוטף אותנו, אני רוצה לסמן נקודה של אור. ביום חמישי הייתי ב"חוות השומר" בטקס סיום של פרויקט שמכון פוירשטין מעורב בו עם קבוצה של עשרות חיילים, שנפלטו ממערכת החינוך, התגלגלו מבית ספר לבית ספר, ומפרויקט לפרויקט עד שמצאו את עצמם ברחוב.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת ויגש
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• רבנים, קבלו שיעור בצניעות מהגויים/ אריאנה מלמד
• הרבצ"ר: צה"ל לא יהיה בית שמש
• המנהלת של נעמה מרגוליס נגד המחאה
  

והנה, פגשתי בטקס הסיום צוות מדהים של מחנכים אמיתיים, שהמוטו שלהם הוא "נאבקים על כל חייל וחייל", או בלשון אחרת: "לא ניתן להם לנשור".

למה הרוח הזאת לא נמצאת במערכת החינוך שלנו? יש ילדים שאין להם הורים דעתניים, חזקים, מקושרים - והם (לא רק הם, כמובן) נושרים. הם נעשים שקופים-שקופים. אנחנו לא רואים אותם. אנחנו לא נאבקים עליהם.

שאלתי את עצמי: למה דווקא בצה"ל? לצבא יש חיל חינוך נפלא, אך מדוע הוא צריך לתקן את החוליים של המערכת האזרחית? מדוע הרוח הזאת, שכל תלמיד הוא כמו הבן שלי ועליי להיאבק עליו, מדוע הרוח הזאת איננה שולטת בנו?

פגשנו חיילים שישבו בכלא, שישבו בבית בחוסר מעש, שהתפרעו בכל מסגרת אליה הגיעו. יש כל-כך הרבה כאלה. לא נוח לי לספר על משהו שאנחנו עשינו, אבל יש בכך חשיבות חברתית עצומה. מעורבותינו היא בכך שאנו בוחנים את הפוטנציאל שלהם - ולא כמו המבחנים הפסיכומטריים, המודדים את היכולות של האדם ועל-פי זה חורצים גורלות ומנבאים את עתידו.

באמצעות חשיפת הפוטנציאל, אנו משבצים אותם, בשיתוף פעולה עם הצבא כמובן, בקורסים גבוהים ביותר, הרבה מעבר לרמה השכלית שהציגו, כביכול, במבחנים הפסיכומטריים. וכך הם הופכים לטכנאים, ובעלי מקצועות אחרים שלעולם לא היו מגיעים אליהם.

כל זאת לא יכול היה להתבצע ללא המערכת הצבאית-חינוכית נפלאה של חוות השומר. הסוד, מתברר, נעוץ באישיותו של המורה.

האם המורה מרגיש שהתלמיד שלו הוא כמו הבן שלו? האם המורה מבין שלהיאבק על האישיות של התלמיד זה להיאבק על חייו? לא לחינם אמרו חז"ל: "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו".

ככה זה בפרשת השבוע

והנה, זאת בדיוק פרשת השבוע שלנו. פרשת ויגש מתארת את נקודת המפנה ביחסי יוסף, האחים ויעקב. יוסף קורע את המסכה מעל פניו ומתוודע לאחיו, לאחר כמעט רצח, ושנות ניתוק ועצב. שאלת כל הדורות כולם הינה, מה גרם לו להתגלות אליהם דווקא לאחר נאומו של יהודה. מה בנאום עשה את השינוי? דורות שלמים השיבו על השאלה.

בעיניי, פסוקי המפתח הם אלה שבהם מבטא יהודה את מחויבותו העצומה לשלומו של בנימין, ואת נכונותו לאבד את חירותו, ולהשאר כעבד עולם במצרים במקום בנימין: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי".

מחויבות זו פורצת את קווי ההגנה האחרונים שיוסף היטיב לבנות. מול המחויבות הזו יוסף התקשה לעמוד. במילים אחרות - מחויבות, אהבה ואחריות זה מה שחסר לנו. אי-אפשר לחנך באמת ללא תנאים אלה.

מי יילחם את מלחמת המודרים האלה, הנושרים השקופים? מי יחזק את המורים ויפיח בהם את אותה אופטימיות ואמונה בכל תלמיד? מי ימוסס

את חומות אי-האמונה שלהם בעצמם? מי יוכיח להם שהם שווים משהו? זה המשפט ששמענו שוב ושוב: הבנו שאנחנו שווים, הבנו שיש לנו סיכוי וחלום.

המאבק בהדרת הנשים הוא חיוני מאין כמותו, אך בתור לרשימת המודרים עומדים עוד כמה סקטורים בחברה הישראלית שמחכים שמישהו יושיט להם חבל.

למען הכרת הטוב: הפרויקט הנפלא הזה, שעברו בו כ-200 חיילים עד כה, לא יכול היה להתקיים ללא משפחות קיילי ויעקבי, שהפכו את החיילים הנפלאים הללו לילדים שלהם.