העפרונות שמאחורי ספרי הילדים
כל טקסט של ספר ילדים אהוב, הוא ניצוץ ראשוני להשראה בקצוות אצבעותיהם של אמנים גרפיים בעלי כישרון. שוחחנו עם מספר מאיירים עכשווים שסיפרו לנו איך איור נולד, מה מעורר בהם השראה ומדוע לספר ילדים צריך לקרוא פשוט: ספר
- בואו להציץ במדור ספרי הילדים של ynet
לנה גוברמן מאיירת ולומדת
המאיירת לנה גוברמן נולדה בברסט שבבלורס, ועלתה לישראל בנעוריה. מכיוון שציירה מגיל מאוד צעיר, הוריה הבחינו בכישרונה וכבר בגיל 5 שלחו אותה ללמוד בסדנת אמן עם תלמדיים שהיו גדולים ממנה בעשור ויותר. "בסדנת האמנויות למדתי טכניקות של צבע, אך בגיל 9 התחלתי ללמוד בבית ספר לאמנות בו למדתי גם רישום, קומפוזיציה, עיצוב גרפי ותולדות האמנות.
"לא סיימתי את לימודיי כי בגיל שתיים-עשרה עליתי לארץ עם משפחתי. אבל חזרתי ללמוד אמנות בתיכון בירושלים, שם היו לי מורים מדהימים". גוברמן מספרת כי השיעורים האהובים עליה בתיכון היה פיסול ועיצוב במה. "פרויקט סוף השנה שלי כלל עיצוב תפאורה למחזה 'בית ברנרדה אלבה' של פדריקו גרסיה לורקה. העיצוב שלי נבחר על ידי הבמאי, והתפאורה שהוקמה ליוותה את הצגת סוף השנה של המגמה לתיאטרון. לאחר סיום התיכון בהמלצת אחת המורות התחלתי לאייר ספרים. עם סיום השירות הצבאי התקבלתי לבצלאל שם למדתי במחלקה לתקשורת חזותית במסלול איור".
מבין הספרים שאיירה גוברמן: "אני אוהב" של יהונתן גפן, "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי, "בועות הסבון של גלי" מאת אבירמה גולן, ו"ברחוב ירמיהו" מאת ליבי דאון - השניים האחרונים זיכרו אותה בציון לשבח מטעם הפרס לאיור של מוזיאון ישראל.
מהם העקרונות החשובים שעל-פיהם את מאיירת?
"העיקרון החשוב ביותר בשבילי הוא יצירת עניין, לעצמי וגם לקורא. זה מתחיל בבחירת טקסט, שחייב לעניין אותי, רק כך אוכל לצאת למסע היצירה. הטקסט הוא נקודת ההתחלה ואם הוא מרגש ומפרה אותי האיור יהיה עשיר גם כן.
"איור ספרים בשבילי הוא הזדמנות ללמוד", מספרת גוברמן על טכניקות העבודה שלה, "אני לוקחת את הזמן לאסוף רפרנסים, לגלות אמנים שלא הכרתי וללמוד טכניקות חדשות. עד עכשיו עבדתי בפיסול, קולאז' בדים, ציור דיגיטלי, רישום, אקריליק ולאחרונה גם התנסיתי בעבודה עם צבעי מים.
כאשר היא נשאלת על חוויה מיוחדת שעברה בעקבות איור ספר ילדים, מספרת גוברמן: "בספר 'ברחוב ירמיהו' איירתי שלושה אנשים אמיתיים שעובדים ברחוב המדובר: עזרא החשמלאי, תמיר הספר ודני מוכר המיצים. אחרי שיצא הספר עזרא סיפר לי שיום אחד הוא עלה במעלית יחד עם אישה לא מוכרת ובתה. הילדה הסתכלה עליו ולחשה לאמה: 'תראי זה עזרא חשמל מהספר'".
יאנה בוקלר בעולם דמיוני ואינסופי
יאנה בוקלר (33) התחילה ללמוד איור כבר בגיל 18, בסטודיו של האמן וולף בולבה, שם גילתה את תחום האיור והתאהבה בו. בהמשך למדה לימודים מקצועיים באקדמיה לאמנות ברומא, ומאז היא עוסקת באיור באופן רציף. "חשוב לי לאייר מעבר למה שכתוב, ודרך סיפור ילדים להראות לילד שיש עולם שלם ודמיון אינסופי", היא מספרת. באיור אני משתמשת בטכניקה משולבת: אקריליק, גואש ועפרונות צבעונייים. מבין הספרים שאיירה בוקלר, "ספר האיורים הירוק" מאת שלמה אבס," אין אריות בתל אביב" מאת תמר הדר ואהובה דורון, ו"סיפורי טלפון" מאת גאני רודארי.
מה מעורר בך השראה לאיור?
"אני מושפעת בעיקר ממאיירים מודרניים כמו אן הרבאו, באטריצ'א אלמניה, ואלריו וידאלי, ויולאטה לופיז ג'והאננה קונסאג'ו ועוד רבים טובים".
שחר קובר: אמן בעל מקצוע
שחר קובר (33) צייר מאז שהיה ילד, ולכן הבחירה בלימודי איור מקצועיים היתה הבחירה הטבעית עבורו. " בכלל, מעולם לא היה לי שום כישרון אחר, אז לא באמת היתה לי ברירה", הוא מספר. "למדתי במסלול לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ועד כה איירתי כמעט עשרים ספרי ילדים, רובם ראו אור בארץ, וחלקם בארצות הברית, צרפת ובריטניה".
בין הספרים שאייר: "על הגשר הקט" מאת עילם בן-דרור, "אותיות הולכות לים" מאת סמי מיכאל, ו"עץ המיץ" מאת יוסי מערבי. בימים אילו רואה אור ספר קרטון חדש לפעוטות שאייר: "הפרה של סבא יפת", מאת רות אורן. "במשך שנים ארוכות אני עובד גם כמאייר עיתונות, וכמעצב הראשי בחברת משחקי המחשב Loadingames.
מהם העקרונות החשובים ביותר שעל-פיהם אתה מאייר?
"ישנם כמה עקרונות טכניים בסיסיים שאני מקפיד עליהם בכל עבודה, והם למעשה עקרונות היסוד של כל עבודה גרפית: איכות הקו, התחכום הצבעוני, מגוון הקומפוזיציות ונקודות המבט, והקונספט הכללי של העבודה. אלו כמובן משתנים בהתאם לאופי הפרויקט. לתפיסתי מאייר הוא אינו אמן - אלא בעל מקצוע. אומן בדומה לנגר, טבח, או שרברב.
"אמנם יש צורך ביצירתיות רבה בשביל לאייר, אך לצדה דרושה הרבה עבודה מאוד טכנית שתהיה מוצלחת רק אם מקפידים על עקרונות הבסיס שהזכרתי. בספרי ילדים אני מקפיד לשלב הומור בכל עבודה שלי, סיפורים קטנים או בדיחות לילד או להורה בכל אחד ואחד מהאיורים. הם נותנים ערך מוסף לסיפור".
את כל איוריו מצייר קובר בקו עיפרון פשוט. במקרים מסוימים הוא צובע את האיורים באופן דיגיטלי על המחשב, או בצבעי פנדה מדוללים בשמן. "אני עובד באופן מאוד מבולגן ומלוכלך, כך שהמחשב מאפשר לי לנקות את העבודה שלי בקלות".
מה מעורר בך השראה לאיור?
"בארץ מעוררים השראה (והרבה קנאה) המאיירים עפרה עמית, נטלי פודלוב, דוד פולונסקי ולנה גוברמן. ובעולם - כמעט כל מאייר צרפתי מעורר בי השראה. משהו במאיירים הצרפתיים משוחרר לחלוטין, פשוט ובלתי מתיימר. הם מציירים בקו חופשי וזורם, כאילו הם נולדו עם מכחול ביד".
הדברים הקטנים של איה גורדון-נוי
איה גורדון-נוי תמיד חשבה שתהיה נסיכה, רקדנית - או מאיירת. "לשמחתי", היא מספרת, "אחת מהשאיפות שלי אכן התמששה. אמנם היו רבים שיעצו לי לפנות לכיוונים שונים, לעסוק בדברים ה'גדולים באמת', להיות כלכלית יותר, לחשוב בגדול. לכן במשך שנים זיפזפתי בין עיצוב גרפי לאיור. אבל בשנים האחרונות זה נהיה לי ברור שאני רוצה לעסוק רק באיור. את הדברים הגדולים באמת אני אשאיר לאחרים".
מהם העקרונות החשובים שעל-פיהם את מאיירת?
"אני מנסה להיות נאמנה לרוח הטקסט עד כמה שאפשר, ושואפת לבטא את המילים והסיפור בצבעים וצורות - וזאת בעיקר עבודה מהבטן. קודם אני מתחילה לאייר, לשחק בחומרים ולאט לאט מתגבש קונספט שבונה ומחזק את הטקסט. בספר "בכיסים של גילי" מאת איריס ארגמן, לדוגמא, העבודה החלה באיסוף אובססיבי של דברים ממדרכות ברחוב. בהמשך החומרים עברו סינון ונשארו רק החפצים הרלוונטים לסיפור. גם העבודה על "נונה קוראת מחשבות" מאת אורית גידלי החלה כמשהו חומרי וצבעוני, אבל במהלך העבודה הבנתי שדווקא ההגבלה לשני חומרים בלבד: הרישום על הנייר והחפץ התלת-ממדי הבודד - הם אלו שיתנו את הכוח לדמות".
מהם הטכניקות המרכזיות שלך באיור ספרי ילדים?
"למרות שאני מנסה לעבוד כל פעם בטכניקה אחרת, בסוף אני תמיד חוזרת לטכניקת הקולאז'. גם בחיים וגם באיורים שלי אני אוהבת לאסוף ולחבר, לגזור ולהדביק, לשחק עם משהו אחד שהופך למשהו אחר. החיבור בין דו-ממד לתלת-ממד ובין האמיתי לדמיוני, מאוד מעסיק אותי. גם בתור ילדה זה העסיק אותי, אני זוכרת את הרגע הקסום בו אתה לוקח בלוט,
הופך אותו והנה - הוא גמד עם מצנפת. זה סוג הקסם שאני מנסה להמשיך באיורים שלי. לתת לילדים את התחושה שהכל קורה כאן, לא רק בספר אלא גם בחיים. צריך רק לפקוח את העיניים ולגלות את זה".
"הטבע והחיים הם ההשראה הגדולה ביותר שלי", מספרת גורדון-נוי. "חפצים טבעיים כמו עלה, עננים, ילדים, חיות - הכל זה בעצם התחלה של איור. ד"ר סוס ניסח את זה נפלא בספר 'רחוב תות, סיפור לא פשוט':
'כשאני יוצא לרחוב, אבי אומר לי כך: יש המון דברים לראות, את העיניים פקח.
אך אם אני מספר מה שראו עיניי, אבי מביט בי ואומר: 'עיניך קצת חדות מדי,
הסיפור שלך מוזר, אל תהפוך עכבר להר!''
(הוצאת כתר, תרגום-לאה נאור)
ישנן תגובות על האיורים מזירת הילדים-הקוראים?
"יש ילד אחד, הבן שלי, שסיפר לי ברגע של כנות שהוא היה מעדיף אם הייתי מאיירת בסגנון של הסרט 'מדגסקר' למשל, ולא כמו שאני - 'כי זה תמיד יוצא לך קצת מלוכלך'. אבל יש ילדים אחרים, שמדי פעם שולחים לי במייל עבודה שלהם, ציור שהם עשו בעקבות האיורים שלי, כמו איורי קולאז' משולבים בחפצים שהם צילמו. העבודות האלו הן מחמאה אדירה בשבילי. אני חושבת שיש משהו מאוד לא מאיים בטכניקה שאני עובדת בה. משהו שנותן לילד את התחושה: 'זה קלי קלות, גם אני יכול'".
עפרה עמית - מעיצוב לאיור
המאיירת עפרה עמית עברה דרך ארוכה עד שהגיעה לאיור. "בהתחלה בכלל למדתי אדריכלות בטכניון בגלל שלא התקבלתי לאף אחד מבתי הספר לעיצוב בארץ, אבל בשלב מסוים עזבתי כי הרגשתי שמשהו חסר לי, ואז דווקא כן קיבלו אותי ללימודי העיצוב בויצ"ו חיפה.
"למרות שבזמנו, בתחילת שנות ה-90, לא היה בכלל מסלול איור ולמעשה היה זה תחום די מינורי, לימודי העיצוב נתנו לי כלים שיכולתי ליישם מאוחר יותר באיור. בעיניי מאייר הוא קודם כל מעצב. אחר כך עבדתי בחברת אנימציה בתור אנימטורית ומעצבת דמויות ורקעים. בין השאר גם גרתי בניו יורק שנתיים ושם נחשפתי לאיור האמריקני, לאו דוקא מתחום ספרי הילדים, שהותיר בי רושם רב וגרם לי לרצות לנסות לצייר בצבעי אקריליק.
"אפשר לומר שמאז הדברים התחילו להתגלגל כמעט מעצמם. אני מאיירת ספרים (ואני בכוונה לא אומרת 'ספרי ילדים'), ואסירת תודה על כך שאני עוסקת באופן יומיומי במה שאני אוהבת. זה לא מובן מאליו.
כיום, עמית מציירת בצבעי אקריליק על נייר או על עץ, ואוהבת לעבוד בשכבות, שמקבילות בעינייה לשכבתיות הרב-רבדית של הטקסט. היא משתמשת בהדבקות קולאז'יות ומשלבת לצדן רישומי עיפרון. "הניגוד והמתח הנוצרים במפגש הזה שבין הצביעה האקרילית הכבדה, לבין העיפרון הקליל והאוורירי מעניינים אותי".
מבין הספרים שאיירה: "פזמון ליקינתון", אוסף שירי ילדים של לאה גולדברג, "זאב, נסיכה ושבעה גמדים", אסופת מעשיות מאת האחים גרים, וספר על ברונו שולץ מאת נדיה טרנובה שיצא לאור באיטליה.
מהם העקרונות החשובים ביותר שעל פיהם עובד המאייר?
"קראתי לא מזמן ראיון עם עורכת ספרים שהיא גם מעצבת בכירה, שאמרה כי מאייר צריך לשלב בין צניעות ויהירות. צניעות משום שהוא צריך כל הזמן לזכור שהוא בעצם משרת את הסיפור, ויהירות משום שהוא צריך להיות מודע לכוח של האיור להשפיע על הטקסט. אני מאוד מזדהה עם האמירה הזו.
"אני בהחלט חושבת שמאייר צריך להכיר בכוחו ולהשתמש בו, אבל בזהירות
ובצניעות מסוימת, מבלי להשתלט על הסיפור ומבלי שהאיור יהפוך להיות מפגן ראווה של יכולות שנשארות מרוחקות מהלב של הטקסט. אני מדמיינת את זה כאילו הטקסט הוא מין ישות שבמרכזה יש לב, וללב מחובר חוט גמיש, ואפשר להחזיק בקצהו השני של החוט ולהתרחק עוד ועוד עם האיור ולהפליג בדמיון - כל עוד יש חיבור לאמצע, ללב".
"לאחרונה עבדתי על איור ספר על ברונו שולץ, שעסק בילדותו בצל אביו, שהיה מעורער נפשית ונטה לחזיונות ולמטרמורפוזות שונות ומשונות, ובשלב מסוים גם נעלם מחייו. חוויות הילדות האלה שימשו כר פורה ליצירתו הספרותית של שולץ ורישומיו. בעיניי זה ספר על השראה. תוך כדי העבודה על הספר, קראתי את כתבי ברונו שולץ ואת 'עיין ערך אהבה' של דויד גרוסמן. הקפתי את עצמי ברישומים הרבים של שולץ, שבסופו של דבר גם השתלבו בתוך האיורים עצמם. זו היתה חוויה חזקה מאוד".
