מנעו ממני להספיד, היום אני נלחמת

לפני כשלוש שנים וחצי נפטר בעלי. בן 46 היה במותו, בעיצומה של קריירה מתפתחת בבנק, ובהיותו מרצה מוערך לכלכלה בכמה מכללות בירושלים. מאות אנשים הצטופפו בבית ההספדים בסנהדריה, אבל לא זכיתי לשאת בפניהם את דברי הפרידה שלי מבעלי. אנשי "חברה קדישא" לא איפשרו לאמו, לאחיותיו או לי לדבר. המשפחה והחברים, רובם ככולם דתיים, עמדו המומים. היו שהאיצו בי, אל תוותרי, זו זכותך, תדרשי שייתנו לך לדבר.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• כל בדיחות החרדים על הדרת נשים
• לחרדים יש זכות להציג טלאי צהוב/ טלי פרקש
• חרדים, התנתקתם מאיתנו/ לירון נגלר-כהן
  

לא יכולתי לחולל מהפכות. טרם התאוששתי מההלם. המחלה הכתה בבעלי כשהיינו בעיצומה של בניית בית חלומותינו בתקוע, ובבית חיכה לי גם ילד בן

ארבע, שהיה עליי לבשר לו כי עולמנו חרב עלינו.

את מה שהיה לי לומר נאלצתי לומר בחוץ. דמעות חנקו את גרוני, כך שלא הצלחתי להגביר את הקול, ורק מי שעמד ממש בקרבת מקום הצליח לשמוע. בעלי ז"ל, בוגר ישיבת "הר עציון" באלון שבות ויחידה קרבית בצה"ל, היה בתחילת דרכו איש חינוך ושימש שנתיים שליח "בני עקיבא" באחת המדינות במערב אירופה. אבל במעמד האחרון הזה, ליד מיטתו, עמדתי חסרת אונים, כשנציגי המגזר שהנהגתו הרוחנית מסתייגת ממדינת ישראל ומנחה את חברי הכנסת מטעמה שלא לכהן כשרים כדי שלא יישבעו לה אמונים, קובעים עבור משפחה דתית כיצד תלווה את יקירה לדרכו האחרונה.

התמונות המכאיבות עלו בזכרוני מחדש כאשר בשבוע שעבר דיברה השרה לימור לבנת על הדרת הנשים בבתי ההספדים. חוויתי זאת על בשרי, וכשנפתח הקמפיין - נפתח הפצע מחדש.

משהו השתנה

השנה החל בני הגדול את לימודיו בישיבת ההסדר. הבית בתקוע נהיה גדול עלינו - ועברנו לירושלים. תוך שבועות מספר גיליתי כי חלו שינויים במרחב הציבורי של העיר: תמונות של נשים נעלמו מאוטובוסים של "אגד"; בלב העיר, בבנייני האומה, נערכים ירידי תעסוקה עם שעות כניסה נפרדות לגברים ולנשים. נכון, גוף פרטי רשאי לשכור את הבניין, אבל האם העירייה הייתה מאפשרת להשכיר את המתחם לאירוע עם שעות כניסה נפרדות ליהודים ולערבים?

ולא, לא מדובר בקומץ של קיצונים שיורקים על ילדות בנות שבע ומקללים חיילות באוטובוסים. מדובר בניסיון מתוכנן של ההנהגה החרדית האשכנזית (ש"ס מתאמצת לשמור על שפיות בינתיים) לשנות בהדרגה את המרחב הציבורי של מדינת ישראל.

הציונות הדתית חייבת לתפוס צד במאבק. ראשית, כי מדובר במרחב הציבורי של כולנו, במדינה של כולנו. השנייה, כי גם אם נרצה, נתקשה לעמוד מהצד. בבית שמש המשפחות המותקפות הן המשפחות מהציונות הדתית וזו רק הסנונית הראשונה.

עד מתי תיכנע הציונות הדתית בפני החרדים כאסקופה נדרסת? עד מתי תשפיל את ראשה ותנמיך את קולה נוכח אלה שלא מכירים בה בתור קהילה דתית, שבזים לה ולרבניה? עד מתי נמשיך להגיש את הלחי השנייה?  

יחימוביץ' או הרב בלוי?

אני לא פונה למי שמבחינתו חברה נפרדת לחלוטין היא חזון, והתנהלותה של החברה החרדית היא מודל לחיקוי. אני פונה לאלה שרוצים לשמור על סטטוס-קוו שנפרץ בשנים האחרונות. עלינו לבחור עם מי אנחנו: עם יו"ר "משמרת הקודש", הרב מרדכי בלוי, שהסביר שהוא מצדיק את הפורעים מבית שמש: "תקעו להם בית ספר לבנות דתי לאומי באמצע השכונה" (כאילו בית ספר יסודי דתי-לאומי לבנות הוא מועדון לילה), או עם המתנגדים לסגירתו של המרחב הציבורי לנשים, גם אם מדובר בשלי יחימוביץ, ציפי לבני וזהבה גלאון (אך גם ציפי חוטובלי ולימור לבנת).

אז נכון, מתנהל כאן קמפיין תקשורתי. אבל אתם יודעים מה? לעתים גם התקשורת זועקת זעקה אמיתית. מי הבאים בתור לאחר שחברת "אגד" ועיריית ירושלים נכנעו ללחץ? אולי רשות השידור? לא, אני לא הוזה הזיות. אם לפני עשר שנים מישהו היה מעלה על דעתו כי בערי ישראל יצטרכו לנהל מאבק נגד מדרכות נפרדות וחברת "אגד" תסיר מהאוטובוסים שברשותה תמונות

של נשים ובהסכמה שבשתיקה תאפשר לשלוח נשים לחלק האחורי של האוטובוס היו צוחקים לו בפרצוף.

לפני שלוש שנים וחצי לא יכולתי להילחם. היום אין לי ברירה. אני, תושבת ירושלים המנהלת אורח חיים אורתודוכסי, משלמת מיסים וארנונה ומגדלת שלושה בנים שעתידים להתגייס, רוצה לשמור על זכותי לשמוע ברשת ב' את מירי מסיקה, לראות על האוטובוסים של "אגד" פרסומות מהקולקציה החדשה של "קסטרו" ולעלות לאוטובוס בלי שיצעקו לי "עופי אחורה", כמו שצעקו לציפי חוטובלי באוטובוס בבית שמש. לא, זאת לא המצאת התקשורת. הייתי שם.

בואו נשמור על המדינה היפה שבורחת לנו בין האצבעות, יום אחד לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם עליי לבחור בין הרב מרדכי בלוי, שהפרדה מוחלטת בכל מקום היא חזון חייו, לשלי יחימוביץ', שאורח חייה ודעותיה המדיניות שונות מדעותיי, אני מוכנה במאבק הזה ללכת אתה יד ביד. 

• סופיה רון מוריה היא כתבת פוליטית ב"מקור ראשון"