דור שלישי לשואה, הצד של גרמניה
ארגון "אות הכפרה והשלום" שולח לארץ צעירים מגרמניה המגיעים לשנת התנדבות בקרב ניצולי שואה, כדי לכפר במשהו על פשעי השואה שביצעו דור הסבים שלהם. בריאיון אישי מדברת מנהלת הארגון בישראל על המפגש המרגש בין המתנדבים לניצולי השואה ועל הברית האמיצה שנוצרת בין גרמנים וישראלים, דור שלישי לשואה
לא אוכל לדבר בשם ניצולי השואה ודורות ההמשך, אולם הרגשתי היא שמאות הטיסות הסדירות לברלין בחודשי הקיץ, גם אם לא מסמלות בהכרח את סליחתנו, קרוב לוודאי מבטאות כי ישראלים רבים, על אף שלא שכחו, נמצאים בשלב הסליחה.
כששמעתי לראשונה על פועלו ההתנדבותי של ארגון "אות הכפרה והשלום" בישראל, הופתעתי לגלות כי במקביל לתחושת החיבה הגוברת של ישראלים רבים לגרמניה כיעד תיירותי ולגרמנים כעם, מתברר כי צעירים רבים בגרמניה חשים כי מעבר לשיעורי ההיסטוריה, מולדתם נטעה בהם גם תחושת אחריות קולקטיבית ואת הצורך לכפר.
"אות הכפרה והשלום" הוא ארגון מתנדבים גרמני שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי להתמודד עם עברה של גרמניה בתקופה הנאצית. הארגון נוסד על ידי כומר פרוטסטנטי בשנת 1958 במטרה לפעול בארצות שנפגעו מהכיבוש הנאצי ובקרב עמיהן, בניסיון להראות "אות של כפרה", ולא במילים (או בשילומים) כי אם במעשים. מאז ועד היום, פועלים מתנדבי הארגון ברחבי אירופה וצפון אמריקה,
הארגון מציין כעת יובל לפעילותו בישראל, במהלכו הגיעו ארצה מעל ל-1,500 מתנדבים שהשתלבו בפרויקטים ענפים בתחומים שונים, בהם חינוך היסטורי ופוליטי, סיוע לבעלי צרכים מיוחדים, סיוע לקשישים, לניצולי שואה ולאוכלוסיות חלשות וקידום הדו-קיום. אי אפשר להמעיט בערכו של המפגש האנושי הבלתי אמצעי שנוצר בין המתנדבים המגיעים ארצה לבין בני המקום, ובתרומה של המפעל הזה לפתיחת פרק חדש ואמיץ בין גרמניה לישראל.
את מטה הארגון בארץ מנהלת בשנה האחרונה קריסטה צווילינג, אשר הגיעה לארץ לפני כמה שנים לשם לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך התנדבותה ב"יד ושם" הכירה את בן זוגה, ישראלי עובד המקום ולימים בעלה. כיום מתגוררים השניים עם בנם בירושלים. סיפורה של קריסטה מגלם את סיפורו הייחודי של הארגון כולו ואת היחסים המיוחדים הנרקמים בין המתנדבים הגרמנים לבין הישראלים, שלושה דורות בלבד לאחר שעמדו זה מול זה כתליין וקורבן בימי השואה. בעברית כמעט שוטפת, סיפרה לי בהרחבה על הארגון והחיים בארץ.
אילו תגובות מקבלים המתנדבים מהציבור בישראל?
"כשרק התחיל הפרויקט, בתחילת שנות השישים, המארגנים התקשו למצוא מקומות שיהיו מעוניינים לקלוט את המתנדבים. זיכרונות המלחמה היו טריים ואפילו שמיעת השפה הגרמנית ברחובות ישראל גרמה לפעמים לזעזוע. בקיבוץ בו נקלטו המתנדבים הראשונים היו קשיי הסתגלות לכל המעורבים. היו אפילו כאלה שסירבו לבקר את קרובי משפחתם בימים בהם המתנדבים שהו בקיבוץ.
"היום, התגובות שונות לחלוטין. המתנדבים זוכים ליחס חיובי מכל המעורבים, גם בגלל העבודה החשובה שבה עוסקים אך גם בגלל שהיחס לגרמנים בארץ השתנה. בניגוד לעבר, ישראלים מגיבים בחיוב כשברלין מוזכרת והקונוטציות שעולות שונות לחלוטין מבעבר".
אתם מתנדבים גם אצל ניצולי שואה. כיצד מקבלים ניצולי השואה את המתנדבים הגרמניים הצעירים, ואיזה קשר נוצר ביניהם?
"כל 24 המתנדבים שלנו עובדים עם ניצולי שואה. רבים מהם מתנדבים בבתי אבות. גם אלה שמתנדבים בעיקר בבתי ספר ובסיוע לבעלי מוגבלויות מקדישים 10 שעות שבועיות לביקורי בית אצל קשישים.
"לפני תחילת הביקורים, המתנדבים מביעים חשש כיצד יתקבלו, לאור היותם גרמנים. ואולם, כבר לאחר המפגש הראשון עם ניצול שואה הם מופתעים לגלות עד כמה היחס כלפיהם היה ידידותי, פתוח ואף מוקיר תודה. במקרים רבים, עד סוף שנת ההתנדבות, כבר מתפתחים בין המתנדבים לניצולי השואה יחסי קירבה, כשהם מצדם מכנים את הקשישים בתור 'סבא או סבתא של כבוד', וניצולי השואה מתייחסים אליהם בתור 'הנכדים הנוספים' שלהם.
"ניצולי השואה אינם מאשימים אותם על פשעי העבר של גרמניה ועל הסבל הרב שעברו במהלך השואה. אבל למרביתם מאוד חשוב שהצעירים הגרמנים יקשיבו לסיפוריהם. לחלקם אפילו קל יותר להיפתח דווקא בפני המתנדבים הגרמנים ולספר להם אודות מה שקרה להם בשואה מאשר לבני משפחתם. לא פעם קורה שהם מספרים סיפור למתנדב ואומרים לו, 'זו הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור הזה לאדם אחר.
"אבל זה רק היבט אחד. רבים מאותם קשישים פשוט שמחים על ההזדמנות שיש להם לדבר עם מישהו בגרמנית, שפת אמם, ושמישהו שדובר גרמנית יוכל להקריא להם עיתונים או ספרים, או לצאת איתם לטיול רגלי בפארק או לשחק קלפים ולשתות תה".
מהן בדרך כלל הסיבות שגורמות לאותם גרמנים צעירים לבחור להתנדב דווקא בישראל?
"אני לא בטוחה שיש סיבות כלליות, מאחר שכל מתנדב מגיע מרקע מעט שונה. רבים מהם פשוט חפצים להתרחק מהבית ולחוות את ההרפתקה של חיים בארץ אחרת. ואולם, כל המתנדבים שמגישים מועמדות להתנדב ב'אות הכפרה והשלום' גם מגלים רצון ללמוד יותר על העבר ולנסות ולהבין מה שקרה בגרמניה לפני מעל 70 שנה, הרבה לפני שנולדו. זו עבורם הזדמנות בלתי חוזרת לפגוש ניצולי שואה, מה שלא יהיה אפשרי בעוד כמה שנים.
"רבים מהמתנדבים שמגיעים לכאן הם אנשים צעירים שרק סיימו את בית הספר וזו הפעם הראשונה שהם עוזבים את הבית. במהלך השנה הם מתבגרים, הופכים להיות עצמאיים יותר וזונחים המון דעות קדומות שאולי היו להם.
"רבים מהמתנדבים שמגיעים לכאן גם מעוניינים ללמוד יותר על הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. הם באים לכאן עם דעה מוצקה, שמתבססת על הרשמים שהם מקבלים באמצעי התקשורת. ואולם, לאחר שנה הם רוכשים הבנה מעמיקה הרבה יותר על המציאות בישראל ורואים את הדברים מעט אחרת".
כבני דור שלישי לשואה, כמעט כל ישראלי מכיר את הסיפור של סבו וסבתו בשואה. מה גרמנים בני הדור השלישי יודעים על מעשי סבם וסבתם במהלך מלחמת העולם השנייה?
"אני חושבת שגרמנים בני הדור השלישי לשואה יודעים הרבה פחות על ההיסטוריה המשפחתית האישית שלהם במהלך השואה מאשר ישראלים. בגרמניה, כולם לומדים הרבה על השואה בבית הספר, אולם לא פשוט לגשת אל סבך וסבתך ולעמת אותם עם שאלה כגון 'מה עשית בזמן ששישה מליון יהודים וחפים מפשע רבים נוספים נרצחו על ידי הנאצים?'.
"זה היה נכון במיוחד ביחסים שבין הדור הראשון לדור השני. בדרך כלל, היתה שתיקה סביב הנושא הזה ורבים פשוט רוצים להאמין שהוריהם לא היו שותפים לזוועות אלא התנגדו לכך בתוך ליבם".
הארגון פעיל יותר מחצי מאה. האם לדעתך גם הדור הבא בגרמניה יזדהה עם מטרותיו וימשיך להגיע ארצה ?
"מעניין יהיה לראות אם גם מלה"ע השנייה תהפוך להיות זיכרון אבסטרקטי כמו שאר המלחמות בהיסטוריה או שהרצון לבוא ולהתנדב ימשיך. עד היום ההתנדבות נחשבה כשנת שירות וכתחליף לגיוס חובה אשר היה נהוג בגרמניה עד כה. בשנה הבאה נוכל לדעת איזו השפעה תהיה גם לביטול גיוס החובה על ההרשמה לפרויקט.
"כשהייתי תלמידה למדנו בכל מקצוע על השואה ותמיד ניסו להעביר אלינו את התחושה שאנחנו אשמים בגלל שאנחנו גרמנים. אני לא הרגשתי כך ואני זוכרת שהתלוננתי בפני אבי שנמאס לי מהאשמה בה מנסים לחנך אותנו. הוא סיפר לי שבצעירותו נסע לארה"ב ושם לא היו מוכנים לדבר איתו בגלל שהיה גרמני. הוא הסביר לי שזה לא רק איך שאנחנו רואים את עצמנו אלא גם מה שאחרים רואים בנו ואמנם אנחנו לא אשמים במה שהיה אבל כגרמנים עדיין האחריות היא גם שלנו ויש לנו אחריות לעשות משהו עם ההיסטוריה שלנו. התחושות הללו יועברו גם אל הדור הרביעי והחמישי ואז נוכל לראות כיצד ייראה המשך הפרויקט."
איך את רואה את יחסי הידידות העמוקים שנרקמו בין גרמנים לישראלים 70 שנה בלבד אחרי השואה?
"לאחר כל מה שקרה תחת שלטון הנציונאל-סוציאליסטי וכל הזוועות הבלתי אנושיות שבוצעו, זה כמעט נס בעיני שכה מעט שנים לאחר תום המלחמה גרמנים צעירים הוזמנו לבוא לישראל כדי להתנדב ולחיות פה (המתנדבים הראשונים של הארגון הגיעו לישראל ב-1961). כשאתה חושב על הזוועות הנוראות שבוצעו בתקופת הנאצים, זה ממש נס או מעשה חסד שגרמניה לא הוקעה לנצח ממשפחת העמים, ושכל כך הרבה ידיים הושטו לעברנו כדי לפתוח פרק חדש – גם בישראל".
זו היתה הזדמנות עבורי לפגוש את "בני הדור השלישי", מהצד הגרמני, ולברר לגבי תחושותיהם, לגבי השפעת הזמן שעבר על הזיכרון, על הרגש, על האחריות ההיסטורית. בסיום הביקור חשתי שרציתי גם למצוא נחמה, להקל במעט את תחושת האשמה שמקננת בנו, בני הדור השלישי בישראל, על הזנחת הניצולים, על השכחה, על קהות החושים. ארגון אות הכפרה והשלום חרט על דגלו את הרצון לכפר, אבל אולי אנחנו כלל לא מבקשים עוד מהגרמנים כפרה. כיום בעיקר חשוב לנו לדעת שהם לא ישכחו – כדי שאנחנו עצמנו לא נשכח. זו אולי מהות הברית בין הגרמנים לישראלים, ברית של זיכרון היסטורי משותף.
"פעמים רבות שואלים אותי", אומרת קריסטה כשאני נפרדת ממנה, "מדוע אנחנו ממשיכים לשלוח מתנדבים לישראל לאור העובדה שמספר הניצולים הולך ופוחת. ואולם, גם אנחנו, בני הדור השלישי, מתחילים לפעמים לבכות כשאנחנו רואים תמונות מאותם ימים או שומעים סיפורים ועדויות. אז זה לא הגיוני?".
- קום-מתנדב: תוכנית התנדבות ישראלית-גרמנית. ארגון "אות הכפרה והשלום" מפעיל בנוסף תוכנית הפוכה, שבה מתנדבים ישראלים חיים בברלין ובערים אחרות בגרמניה, לומדים את השפה ומתנדבים במשך שנה במוקדים שונים. לפרטים נוספים ניתן לפנות במייל keren.pardo@kom-mit-nadev.org
- הכתבה תפורסם בגיליון הקרוב של "אופס",
מגזין אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה
לפנייה לכתב/ת 
