הסרט על ג'ורג' הריסון: ארוכה הדרך להארה
כשלוש שעות וחצי נמשך סרטו התיעודי של מרטין סקורסזה על הגיטריסט הרוחני של הביטלס, "ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני". למי שיצליח לשרוד אותו, צפויה חוויה מרתקת ומרגשת, ואף מעוררת מחשבה על האופן בו אנחנו תופסים סלבס היום
המחשבה הראשונה שעולה כשנכנסים לאולם כדי לצפות ב"ג'ורג' הריסון: חי בעולם חומרני" היא, למה מרטין סקורסזה לא הפך את היצירה שלו לסדרה, במקום לעשות סרט של שלוש שעות וחצי. המחשבה השנייה והמנחמת היא "היי, יש עוד אנשים באולם, אפילו שני בני עשרה. כנראה שנשארו עוד אנשים שאוהבים את הביטלס בעולם".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ידו של סקורסזה לא מורגשת בסרט, שמגיש סיפור חיים מעניין וערוך היטב, עם קצת קפיצות מתוזמנות וברורות קדימה ואחורה בזמן, מבלי להתמקד רק בראשים מדברים, ומבלי ליפול מצד שני לאמנותיות יתר. הסיקוונסים של קטעים מהופעות וקליפים מחיי היום יום של הריסון שגם צילם בעצמו, לצד תמונות סטילס ממסעותיו בעולם בחיפוש אחר רוחניות, משתלבים היטב זה בזה. וכך גם המוזיקה שלו, כשמדי פעם זו נקטעת על ידי שקט דרמטי, ואחריו קריינות המביאה ממכתביו למשפחתו לאורך השנים.
לא צריך אקספוזיציה
הצפייה מעבירה תחושה שזהו סרט המכוון מראש לאוהביו של הריסון: אין כמעט ציון תאריכים ושנים, או פרטים ביוגרפיים בסיסיים על הריסון או על הביטלס. קורות חייו של הריסון מתגלגלות מתוך דבריהם של חבריו וקרוביו - ביניהם פול מקרטני, טרי גיליאם, טום פטי, אריק קלפטון, פיל ספקטור ושלו עצמו, מראיונות וגזירי עיתונות. מי שגדל על ברכי המוזיקה שלו ושל הביטלס, או שמע עליה מהוריו, לא זקוק להקדמה או הגדרה מורכבת, עבורו אין צורך בהצגה רשמית.
דמותו של הריסון נפרשת על גווני אישיותו השונים המוגדרים באופן הולם, כשני הפכים: שחור ולבן, יינג ויאנג, טוב לב וזעם עצור, רוחניות וחומרנות. הוא מוצג על המורכבות שלו, מבלי שהסרט שופט אותו. הדבר בולט לטובה למשל כשמתוארת פרשת התאהבותו של קלפטון (חברו הטוב של הריסון), באשתו דאז, פטי, עליה כתב את "לילה". הסיפור מובא משלוש נקודות המבט - של קלפטון, של פטי ושל הריסון (בראיון שנערך עימו באותה תקופה) - מבלי לבחור צד, ועל אף העסיסיות שבו, לא נופל לרמת הפיקנטריה.
גם כשמדובר על שימוש בסמים שונים (מכבדים עד קלים וחזרה), ובהתייחסות לאלבום שקיבל ביקורות צוננות, אין ייפוי של הדברים עד לכדי האדרה, אך גם לא ביקורתיות יתר. אין ספק שחלקו הראשון של הסרט (שמחולק באמצעו על ידי הפסקה), המתמקד בתקופתו של הריסון יחד עם הביטלס, מעניין יותר.
עבור מי שמכיר את סיפורה של הלהקה, יפה לראות עוד פינה ב"ריבוע" כפי שמקרתני מגדיר אותה, המתמקדת הפעם במובהק בבחור השקט יחסית, וברצון שלו להביע את עצמו ככותב שירים בזכות עצמו. למי שלא מכיר, וגם למי שכן, התיאור של ה"ביטלמניה" - אותה הערצה נשית ברובה ומוטרפת לחלוטין שהביטלס עוררו ובסך הכול די סבלו ממנה - מוצגת כפיסת היסטוריה מרתקת, ומעלה שאלה לגבי האופן בו תופסים גיבורי תרבות כיום.
האם ההיסטריה של הביטלס דאז משתווה לגלי ההערצה הגדולים, אך הנגמרים ברגע, כפי שהם מוכרים לנו כיום בעידן הטוויטר - בהשוואה לג'סטין ביבר למשל? או שמא מדובר בתופעה שהתקיימה לאורך זמן בגלל האופי של המדיום דאז. דיווחיו של הריסון על כך שהם בקושי מסוגלים לצאת מחדר המלון שלהם, בגלל המוני המעריצות והמעריצים הצובאים על הפתחים, וקטעי ההופעות בהם סבלנותם פוקעת כי הקהל לא מאזין להם (אלא רק צורח לכבודם), מציגים באופן ריאליסטי מאוד את הצד שלהם בסיפור.
יותר מדי חומר - גלם
הסרט ממשיך ומלווה את הריסון בקשרו לעולם הקולנוע עם חבורת מונטי פייתון, בבניית קריירת הסולו שלו, בחיי הזוגיות והמשפחה. וגם בחיפושו אחר אמת רוחנית, בהיקשרותו לרווי שנקר ולמהרישי, למדיטציה ולבודהיזם, ולמתודות רוחניות ודתיות שהפכו לדרך חיים עבורו עד מותו ממחלת הסרטן.
זו גם הנקודה בה הסרט מאבד מעט מהקסם שלו, כשהוא חוזר אליה שוב ושוב. אולי דווקא בשל הרצון לכבד את דרך חייו של הריסון, יש תחושת רוויה וחזרה מתישה מעט בנוסחים שונים על המשפט
"הוא רצה להתנתק מהחומרנות ולהיות רוחני".
זה פחות או יותר שמו של הסרט, ואינספור ההסברים של כל המרואיינים כמעט על רוחניותו של הריסון מתחילה להיות מעיקה בשלב מסוים. אולי החזרה עצמה אמורה להוות הומאז' לדרך חייו ולהציג מנטרה רפטטיבית כמו אלו שתרגל, אך בסרט של שלוש שעות וחצי, ניתן היה לקצר מעט, שכן הדברים, כמו לאורך הסרט כולו, מדברים בעד עצמם.
הריסון מוצג כמעין גורו מודרני, שמנסה להתעלות מעל היותו אייקון תרבות ולהפיץ את בשורת המדיטציה והרוחניות לעולם המערבי. פעמים רבות הוא נראה יותר אבוד מאשר מואר, אך האהבה הרבה בה מדברים עליו בסרט משלימה תמונת חיים אוהבת ואפקטיבית, גם אם מעט ארוכה מדי, של אדם שהלך קצת לאיבוד בתוך היכל התהילה.
