אמנותן תורתן: תערוכת אמנות חרדית
הרבי מלובביץ', "החזון איש", הרב קוק והרב עובדיה יוסף ביצירה שמזכירה את רביעיית מרלין מונרו של אנדי וורהול - רק בתערוכת אמנות של חסידי גור תוכלו למצוא דבר כזה. ואיך קרה שהחסידים התלוננו על "הדרת גברים"?
מה קורה כשחסיד גור מחליט שאמנות וקולטורה אינן נחלתם הבלעדית של בעלי הגלריות בתל אביב? הוא מרים תערוכה משלו. ולא סתם תערוכה, אלא כזו של נשים יוצרות חרדיות שמצירות, מפסלות, ומעצבות. אם תרצו, נשים "שאמנותן תורתן".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
על-פי התכנון המקורי, התערוכה יועדה ליוצרות ולקהל נשי בלבד (בכל זאת, חסידות גור), אך בעקבות מחאת גברברי הקהילה, שהתרעמו על "הדרת גברים", התקבלו גם יצירות של חסידים, ושערי התערוכה באשדוד נפתחו אף עבורם. בשעות נפרדות כמובן.
לא סת"ם אמנות
לא היה בתערוכה באשדוד שום דבר שמזכיר במשהו את האווירה האמנותית ה"מורמת מעם" שמציעה סצינת האמנות הישראלית. חלל התערוכה היה למעשה בית ספר בחופשת חנוכה, שגויס לטובת "הפרויקט החדשני", שנערך תחת המיזם "עת יצירה". מי שבעצם עומד מאחורי הכל הוא הרב מרדכי ליברמן, סגן ראש העיר ומחזיק תיק "תרבות תורנית" בעירייה.
"אני אוהב חדשנות", מפתיע ליברמן, שיושב עם לפטופ פתוח, על כיסא שמתאים יותר לממדיו הצנועים של ילד בן 8. "בשלוש השנים האחרונות פיתחתי את נושא התרבות במוסדות החינוך החרדים - סרטים שמתאימים להם, סיורים, וחשיפה לאמנות ותרבות.
"הבעיה היא שאין הרבה מקומות שאפשר לקחת את הילדים אליהם. המוזיאונים הרגילים הם מחוץ לתחום. אי-אפשר, לצערי, להביא לשם את הילדים שלנו, וזה יוצר מצב שאין להם את הגירוי לאמנות - וזה חבל. התערוכה הזו היא סוג של ניסוי וההיענות היא מעל לכל הציפיות".
את הפליאה על הקשר שבין ציבור המבקרים בתערוכה, הנחשב ל"אולטרה חרדי" לבין אמנות, ליברמן פותר על המקום: "זה דבר הכי יהודי שיש. במקורות קוראים לזה 'מלאכת מחשבת'. בצלאל היה האמן היהודי הראשון. במשכן היה לנו הכל - פיסול, רקמה, צורפות, מה לא? גם סופרי סת"ם וכתוּבות, בעצתם עוסקים בקליגרפיה. יש הרבה מאוד אנשים מהמגזר שמתעסקים עם התחומים האלה, הרבה יותר אפילו ממה שידענו, לפני שהתחלנו עם המיזם הזה.
"כשחיפשנו מוצגים לתערוכה, התברר לנו שבעיר יש אמן חרדי בקנה מידה בינלאומי, שמוכר פריטי יודאיקה לחו"ל. רק חבל שהפוליסה למוצגים כאלה היא אלפי דולרים. מעבר לטווח היכולות שלנו נכון לעכשיו".
שומרות נגיעה
בחלל התערוכה מבקרת קבוצת נערות ששותפות לסדנת ציור בשמן, שנפתחה לטובת הציבור החרדי בעיר. בעודן תוהות בקול, עד כמה אי-פעם יהיו קרובות למוצגים, אחת מהן רוכנת קדימה כדי להעביר יד על אחד הציורים. "כל-כך יפה", היא ממלמלת, וברקע מרעים פתאום קולה של אחת המארגנות: "נא לא לגעת!".
"הן לא כל-כך רגילות לדברים האלה", היא מתנצלת. "הן רוצות לבדוק מקרוב. לגעת, למשש, להרגיש את החומר".
ואם כבר חומר, חלק גדול מהמוצגים עסקו במחזור - עוד טרנד הכובש לאיטו את המגזר. רהיטים שבנתה בחורה חסידית מקומית מקרטונים. נברשת צבעונית שעשתה אחרת תוך שימוש בסכו"ם מטבח. והשוס של התערוכה, לפחות בעיניי - יצירה בסגנון אנדי וורהול, של האומנית סיגל מאור: ארבעה דמויות רבנים גדולים - "החזון איש", הרבי מלובביץ', הרב קוק והרב עובדיה יוסף, שמחליפים בתורם את מרלין מונרו, בתמונת הרביעייה המפורסמת. דומים, אך שונים. והמוצג, פאר היצירה הירוקה, עשוי כולו משקיות ניילון מהסופר השכונתי. גם בנות ה- 15 שלידי מתלהבות, על אף שאין להם מושג מיהו וורהול ומי זאת מונרו. להן זה לא מזכיר כלום, אולי את הסופר.
אמנית בחסד עליון
טלי ברוינר, חסידת גור, עורכת את ההדרכה בתערוכה. היא מתעקשת לעדכן שאמניות חרדיות לא מציירות כל היום רק רבנים וציציות, אך סיבוב קצר במקום מגלה, שמדובר ללא ספק, במוטיב מרכזי.
המוצגים בתערוכה הם מישמַש של אמנות פלסטית, ציורי שמן, קומיקס, ואפילו בובנאות ומיצגי מיניאטורות. זה לצד זה נציבות יצירות באיכות מוזיאונית ופריטים שהתואר הכי משדרג שאפשר להדביק להם זה תוצר חביב של חוג מקומי. המכנה המשותף היחיד הקושר בין כולם זה הרקע הדתי של יוצריהם- כולם חרדים, רובם המוחלט נשים.
היצירות השוות באמת, שייכות, ברובן, לחוזרות בתשובה. אלה שזכו לחינוך אמנותי קלאסי בבצלאל ודומיו. ברוינר היא היוצאת דופן מבחינה זו. היא התחנכה במסגרות הקלאסיות של החינוך החרדי, אך הוריה דאגו עבורה לחשיפה אמנותית ראויה. מגיל צעיר, היא למדה אצל ציירים מקצועיים - כמו פעם בעידן השוליות.
"מגיל 15 הייתי חלק מהקבוצה של ד"ר בלה ליוש, אישה חסידית, שהיא במקרה גם אמנית דגולה", היא מספרת. "היינו עושים סיורים לימודיים ביפו ובירושלים. היא גם דאגה לקחת אותנו לסיורים במוזיאונים כדי שנקבל שם את הרקע הדרוש. אחריה למדתי גם אצל אמנים נוספים. האחרונים היו גידי פולוק ואמונה שץ, שהשלימו את הליטוש הסופי שלי כאמן".
היום מתמקדת ברוינר בעיקר בציורי קיר: "יש בי אהבה לגודל, למגע הישיר והתכוף עם הצבע. יש שם הרבה אקשן", והתוצאות הן גדולות- תרתי משמע. בין יצירה ליצירה היא מלמדת הוראת אמנות בסמינרים החרדים ואפילו כתבה תכנית לימודים בנושא, שעדיין מעלה אבק על המדף, בעיקר "בזכות" יחסה השמרני של המערכת החינוך החרדית לתחום האמנות.
חלומה הגדול של ברוינר הוא הקמת מרכז מקצועי ללמידה של אמנויות לבנות הסמינרים החרדים. "בציבור שלנו המון כישרונות בתחום, יש הרבה יצירתיות, אבל אין לבנות איפה להתמקצע", היא אומרת. "את רואה אמנות בשוקולד או בעיצוב אירועים, אבל מה עם ציור? ופיסול?
"מקומות חילוניים לא מתאימים ללימוד מאחר שאנו מאמינים שהאמנות באה מהנפש, ושהיא הביטוי שלה. על בת חרדית ללמוד במקומות שהאקלים והאווירה תואמים לרוח היהדות"
מאמינים באומנות
החלום הבא של ליברמן וברוניר הוא הקמת מרכז קבוע שבו יציגו אמנים חרדים את האמנות שלהם, ואולי גם לפתח יכולת להשאיל יצירות נבחרות ותערוכות ממוזיאונים בארץ ובעולם, לצורך חשיפתם בציבור חרדי. כי כמו שאומרת יעל שניידר, עוד אחת
ממארגנות התערוכה: "חוכמה בגויים - תאמין", ותחת הכותרת הזו נכללים כך מסתבר, מונה, ואן גוך ופיקסו (אולי חוץ מהעלמות מאביניון).
במשך שלושה ימים הוצגה התערוכה שמארגניה מגידירים כ"טעימות ראשונות". בין סיור לביקור, הם מארגנים סדנאות אמן והרצאות, לטובת בנות סמינרים שרוצות ללמוד אמנות מהמקצוענים.
בינתיים, ראש עיריית אשדוד אמנם נתן רוח גבית ותמיכה כספית, אבל ב"משרד התרבות" לא מיהרו להיענות להזמנה הנרגשת, לבוא ולראות איך חרדים עושים אמנות. אולי מתישהו, גם שם יחליטו - כמו הרב ליברמן - שמגיע לאמנות החרדית לעלות כיתה - ולצאת מהכיתה.
לפנייה לכתב/ת 
