מרי פאקינג כריסמס

הדבר הראשון שתוקף אותך כשאת נכנסת לרחוב סט. ג'וליאן הוא לא סכין או אקדח. לאלה דווקא התכוננת כשהשארת את האוטו במרחק חמישה רחובות, ולקחת איתך רק את מה שאת ממש צריכה שיהיה בכיס. הדבר הראשון שתוקף אותך הוא ריח השתן. עמוק, מעיק, מקשה את הנשימה.

מחקר שנערך לפני כמה שנים, כנראה על ידי אנשים שאין להם חוש ריח, גילה שהמדרכות של סט. ג'וליאן מכילות פי 30 מכמות הבקטריות שתמצאו בביוב ממוצע. בלילה אף אחד לא מעז להתקרב לשם, והמחשבה לבלות שם כמה שעות בחושך נזרקה לפח הזבל של הדיכאון אחרי שהביקור באור היום הספיק. כי מוקדם בבוקר, כשעולה השמש, דווקא אז - אם הצלחת להמשיך להכניס ולהוציא אוויר למרות הריח - את חוטפת את המכה הקשה למפתח הלב. מה שהיו פעם מדרכות הן עכשיו אוסף של מזרנים, שמיכות מלוכלכות, מזרקים, כדורים - גם כאלה שמקבלים בבית מרקחת וגם כאלה שמקבלים בראש - ושאריות אוכל שאפילו העובש בורח מהן. ובתפקיד הפאנץ' ליין: חלק גדול מחתיכות הייאוש האלה מוכתמות בדם נגוע באיידס ובכל סוג מחלה אפשרי אחר.

רחוב סט. ג'וליאן הוא המרכז של סקיד רואו. סקיד רואו הוא בית השימוש של לוס אנג'לס, מתחם של עוני נטול כבוד בשולי גורדי השחקים המרשימים והמרמים של הדאון־טאון. גטו ההומלסים הגדול ביותר בארצות הברית, מיצג שמדינות עולם שלישי היו נעלבות ממנו. סקיד רואו ("שורת המחליקים" בתרגום מילולי כמעט פואטי) הוא שם גנרי לאזורי עוני צפופים שכמעט כל עיר גדולה כאן מתביישת להחזיק ולא יודעת מה לעשות איתם, אבל כשאמריקאי אומר "סקיד רואו", הוא בדרך כלל מתכוון לזה של לוס אנג'לס.

(צילום: Gettyimages)

"אנשים באים לסקיד רואו מהרבה סיבות", אומר אנדי, פעיל קהילתי עצוב־עיניים אך עקשן ובלתי שביר, "אבל לכולם יש מטרה אחת משותפת: הם באים לכאן למות".

ראיתי באיזה מקום את הציטוט "סקיד רואו זה הפרצוף של השטן. מי שמגיע לכאן כבר לא חוזר".

"לפעמים", אומר אנדי, "אני חושב שגם השטן לא היה מראה את הפרצוף שלו כאן".

49 מיליון אמריקאים מחזיקים מעמד רק בזכות תלוי מזון. אחד מכל שישה, נכון לסוף שנת 2011. 47 מיליון חיים מתחת לקו העוני; זה המספר הגדול ביותר ב־52 שנה ועלייה של כמעט עשרה מיליון בהשוואה ל־2007, קצת לפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול. 20 מיליון מוגדרים כחיים בעוני קיצוני, משפחות שהכנסתן לא עולה על 10,000 דולר בשנה. אחוז העוני בקרב שחורים הוא 27, בקרב היספאנים 26. לבנים חיים טוב, תודה. אחד מכל חמישה ילדים נמצא מתחת לקו העוני, ול־50 מיליון אמריקאים אין ביטוח בריאות. ההכנסה הממוצעת של משפחה במאיון העליון: 27 מיליון דולר בשנה. ההכנסה הממוצעת של 90 אחוז מהמשפחות האחרות באמריקה: 31,244 דולר בשנה.

הפערים העצומים האלה לא באו בגלל המשבר הגדול של 2008. הוא בסך הכל היה נקודת הרתיחה והגלישה של סערה מושלמת שנוצרה במשך 30 שנות כלכלה רייגניסטית, שהעבירה את רוב העושר של האמריקאים לידי האחוז העליון האחד, המוגן היטב בידי פוליטיקאים שהם או מושחתים או רעי לב או שניהם. מעמד הביניים האמריקאי כבר לא מביט עכשיו במעלה הסולם הסוציו־אקונומי; הוא עסוק בעיקר בלהסתכל למטה, נאבק לא להתחכך בראש של אלה שנמצאים מתחת. ואלה שנמצאים מתחת רוצים רק דבר אחר: לא להגיע לסקיד רואו.

לוס אנג'לס בנויה באופן מוזר וקצת קשה להבנה, אבל אחת הדרכים הכי טובות לקלוט מי נגד מי, איפה כדאי להסתובב ומאיפה כדאי לברוח היא פשוט לנהוג ממערב למזרח - מבברלי הילס עד קצה הדאון טאון - ולהביט על המדרכות. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא הירידה בתדירות הסניפים של סטארבקס. הדבר השני הוא העלייה במספר ההומלסים ככל שמתקרבים לסקיד רואו. זה לא שאין הומלסים בבברלי הילס או בווסט הוליווד, אבל הם נדירים למדי. אלה של בברלי הם בכלל העשירון העליון של מחוסרי הדיור; הם אפילו מקפידים ללכת עם ז'קט.

חצי יום בסקיד רואו הוא מכה קשה לבטן, אבל בעיקר למצפון. מעבר לקלישאת ההכנסה לפרופורציה, המראות מייסרים הרבה אחרי שיצאת משם ומיהרת למקלחת. בהתחלה - בהחלטה אידיוטית להפליא - עשיתי סיבוב עם האוטו בלב המאפליה, מתעלמת לגמרי מכך שלא היה אפילו רכב אחד לפני או מאחורי. פשוט נכנסתי לסט. ג'וליאן. בדיעבד, העובדה שהכביש נראה כמו ביום כיפור הצילה אותי כנראה מתאונת דרכים, כי אין שום דרך להתרכז במה שקורה בכביש. לא כשהעיניים יוצאות מחוריהן בהיצמדות למראות על מדרכות המוות האלה. 

כשעצרתי ברמזור, המבט של יושבי הפינה נחלק בין אלה שנראו זועמים - בצדק - על הגברת הלבנה והשבעה שבאה עם האוטו לראות את הפריק שואו, לאלה שכמעט התפקעו מצחוק ממראה הגברת הלבנה והשבעה שחיה בבועה כל כך גדולה, שהיא אפילו לא מסוגלת להבין כמה מטופש ומסוכן מה שהיא עושה עכשיו. אחד מהם, שאת גילו יכולתי להעריך במשהו שבין 30 ל־60, קם מהמזרן שלו, ניגש לחלון הנעול היטב ובחיוך טוב לב צעק בקול מספיק רם: "האני, עדיף שתיסעי מכאן עכשיו. עזבי את הרמזור, פשוט סעי". נסעתי.

חג ההודיה הוא מסורת אמריקאית ייחודית. היא נולדה בשנת 1621, ומטרתה - חוץ מלציין את הגירוש הסופי והמדמם של האינדיאנים מאדמותיהם, שעל זה כמובן לא מדברים - היא לגרום לאדם לעצור ליום אחד, להביט מסביב ולהגיד תודה על מה שיש לו. גם אם מה שיש לו זה ממש מעט. ואם יש לו קצת יותר ממעט, זה הזמן לתת לאלה שאין להם בכלל. אם מסלקים את הציניות, זה

 רעיון יפהפה. והוא מיושם בשטח במסירות: אין מקום בארצות הברית שאי אפשר לתרום בו משהו למישהו במהלך החודש שבין ההודיה למולד (שלא לדבר על "יום שישי השחור", חגיגת הקניות המטורפת יום אחרי חג ההודיה, שבו כולם ביחד תורמים עוד קצת לתאגידים).

עבור נוצרים פונדמנטליסטים, החודש הזה הוא הוכחה לעליונות הדת שלהם - זאת שמאמינה בסליחה, שיקום ועזרה לחלשים ולנזקקים. הבעיה היא שבדיוק אותם נוצרים, שמאכלסים היום את הימין הקיצוני, רואים בכל ניסיון ממשלתי לנהוג לפי מורשת ישו איום קיומי. בגלל זה הם יצאו למסע מטורף נגד רפורמת הבריאות של ברק אובמה, שאמורה לתת יד בדיוק לאותם חסרי ישע שישו עזר להם. בגלל זה הם מתנגדים למענקי אבטלה אפילו שיותר מ־15 מיליון אמריקאים מסתובבים בלי עבודה. בגלל זה הם נלחמים עד טיפת דמם האחרונה כדי למנוע העלאת מיסים לעשירים, אבל לא ממש אכפת להם להעלות מיסים לאלה שמתחת. בגלל זה כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות רצים עם אותה מנטרה: מי שהחיים שלו בזבל, זו רק אשמתו.

כמעט מובן מאליו שרוב אלה שחיים בזבל לא מצביעים, או מצביעים לדמוקרטים, או שהם מיעוטים מדוכאים. כך או כך, לאחוז העליון אין שום עניין לעזור להם. על זה בדיוק יהיו הבחירות בנובמבר, אבל זה כבר נושא אחר.

85 אחוז מהאוכלוסייה בסקיד רואו הם שחורים. 80 אחוז מהאוכלוסייה הם גברים. 90 אחוז מהם סובלים מפגיעות פיזיות או נפשיות. אלה שיש להם מזל גרים במקלטי חירום או בהוסטלים מסובסדים. אלה שלא - בערך 10,000 - גרים ברחובות. מנוע הכלכלה העיקרי: סמים וזנות.

חוקי המדינה לגבי סקיד רואו מאוד ברורים. מותר לישון ברחוב בין 9 בערב ל־6 בבוקר. אם התעוררת בשש וחצי, יש סיכוי שתחטוף קנס על שוטטות. תג המחיר: 159 דולר. איך משלמים? לא משלמים. מה הדבר הכי נורא שיקרה, ישלחו אותך לכלא? נו, לפחות יהיו לך גג מעל הראש וארוחה חמה.

בלוס אנג'לס רבתי מסתובבים 48 אלף חסרי בית, ואפילו ביניהם יש לסקיד רואו שם רע. מי מהם שיכול מוצא לו עץ דקל משובח בחופים המתוירים של סנטה מוניקה ומנסה להתחמק שם מהמשטרה, או עובר מפינה לפינה ברחובות הוליווד, מקים דירה בתחנת אוטובוס מחוץ לסניף מקדונלדס כזה או אחר ומחכה שמישהו יקנה לו צ'יזבורגר. העיקר לא להחליק עד הסקיד.

האבסורד הוא שסקיד רואו, או בשמו היותר אלגנטי דרום־מזרח לוס אנג'לס, הוא אי מטמון עבור כרישי הנדל"ן של העיר. פחות מקילומטר מהדאון טאון, ממש על סף בית העירייה, קרוב לכבישים המהירים. אבל במציאות, סקיד רואו הוא השער לגיהנום כבר 40 שנה.

ב–1976 החליטה עיריית לוס אנג'לס להכניס את ההומלסים למתחם אחד. אף אחד כמובן לא קרא לזה גטו, והתוכנית - שכללה שימור מקלטים, הקמת מרכזי סעד וניסיונות לספק סוג של תעסוקה - הייתה אמורה לתת למיואשים טיפת תקווה, ובה בעת לדאוג שלא יתפזרו בסביבות מלון הילטון בברלי הילס. האזור כולו עוצב להיות מגנט להומלסים: רוכזו בו כל מרכזי

 הבריאות, הטיפול בהתמכרויות והלשכות הסוציאליות. העיקר ששאר חלקי העיר לא יצטרכו לראות או לדעת מה קורה במקום שבו קל יותר לקנות הרואין מאשר לחם. והתוכנית פחות או יותר עבדה: תושבי לוס אנג'לס הבינו שאסור להתקרב לסקיד רואו, ותושבי סקיד רואו הבינו שאין להם מה לצאת ממנו.

כמעט בכל רגע נתון יש בלוס אנג'לס תוכנית חדשה ומבטיחה לחיסול בעיית חסרי הבית. הניסיון האחרון - שיתוף פעולה פרטי־ממשלתי - סימן כמטרה את חיסול ההומלסיות הכרונית בעיר עד 2016. מומחים אומרים שמדובר בתוכנית הרצינית והמבטיחה ביותר שנוסתה עד עכשיו. אולי. לאלה שגרים בסקיד רואו היום זה לא באמת משנה. חלק גדול מהם לא יחיו עד 2016.

בשנת 2004 פירסם עיתונאי הלוס אנג'לס טיימס סטיב לופז סדרת כתבות על סקיד רואו. היא עוררה כל כך הרבה רעש, שבעקבותיה פתחה העירייה במבצע ניקיון מהיר ויעיל עם נגיעות של רודי ג'וליאני מעל. מאות שוטרים נוספים הוצבו ברחובות, מצוידים באישור לא כתוב לעשות כל מה שצריך כדי לנקות את האזור. בין השאר קוצרו זמני הרמזורים, כך שנכים או זקנים לא יכלו להספיק לחצות את הכביש בזמן ולהגיע לחפצים שלהם לפני שהשוטרים יפנו אותם. אחד הסיפורים המזעזעים מאותה תקופה היה של אישה שלקחו לה את כל החפצים, כולל כד שבו היה מונח האפר של אימא שלה. מצלמות תיעדו את השוטרים צוחקים לה בפרצוף בזמן שהיא צורחת.

לפני כמה שנים תבעו שמונה הומלסים את משטרת לוס אנג'לס. שוטרים החרימו וזרקו את הציוד שלהם - אוהלים, עגלות ומעט חפצים אישיים - ברגע שהשמונה עזבו את הפינה שלהם לכמה דקות כדי ללכת להשתין בפינה אחרת. אחרי ששופט החליט כי לעיר אין שום זכות לגעת בציוד אישי של אזרחים, ובוודאי שלא לזרוק אותו, החל ויכוח על הפיצויים שמגיעים להם. במקום לסגור את העניין בכמה אלפי דולרים, חבל הצלה לאנשים שאיבדו את כל מה שעוד איכשהו החזיק אותם בחיים (מסמכי זיהוי שבלעדיהם אי אפשר לקבל אוכל בבנקי המזון, תרופות, תמונות משפחתיות), עורכי הדין של העיר יצאו למאבק משפטי. הוא נסגר בדיוק באותה צורה שהיה אפשר להגיע אליה בלעדיו.

מה שכן, השיטות האלה השיגו את מטרתן והצליחו לנקות את פני השטח. קבלנים התחילו לבנות בסביבה בתי דירות של מיליון דולר ליחידה, הוקמו לופטים מהודרים, ולרגע כולם חגגו את הפיכת דאון טאון לוס אנג'לס למיני ווסט הוליווד. אבל כמו כל מסכה, גם זאת ירדה בשנים האחרונות. העניינים חוזרים עכשיו למצב המקורי ואולי הבלתי נמנע שלהם.

סקיד רואו נמצא במרחק הליכה מהסטייפלס סנטר, האולם הביתי של הלייקרס והקליפרס. חמישה ימים לפני חג ההודיה אירגן קובי בראיינט, אז עדיין מיליונר בשביתה, צעדה של עשרה קילומטרים שנועדה לאסוף תרומות למאבק בתופעת ההומלסים בלוס אנג'לס. בקליפ הקידום שצילם אמר בראיינט: "אני אוהב את לוס אנג'לס, חשבתי שאני יודע עליה הכל, עד שגיליתי כמה הומלסים יש כאן". גם אם אפשר להניח שבראיינט מודע מזמן לבעיית מחוסרי הדיור והוא רק הגזים קצת למטרות דרמה, התמונה הרחבה יותר שהוא הציג בהחלט נכונה. ולא רק לגבי לוס אנג'לס.

לפני 30 שנה השתלטה האג'נדה הקונסרבטיבית על סדר היום של ארצות הברית, ומאז רק הקצינה. הומלסים לא רק נמצאים היום בתחתית הסולם; הם גם שנואים במיוחד. הודבקה להם תווית של בטלנים, של כאלה שאין להם איפה לגור ולעבוד רק כי הם לא רוצים שיהיה להם, וכל מטרתם לחיות על חשבון המדינה. העובדה שאחוז ניכר הם אנשים שחזרו מרוסקים פיזית ונפשית ממלחמות האימפריה - 80 אלף יוצאי צבא גרים ברחובות אמריקה, 7,500 מהם בלוס אנג'לס לבדה - לא עוזרת להם.

כשג'ורג' בוש רץ לנשיאות בשנת 2000 הוא הציג את עצמו כ"שמרן אמפתי", כאילו שמדובר באיזו תכונה יוצאת דופן שיש להתגאות בה. במילים אחרות, הוא הגדיר את עצמו כמיליונר מטקסס שמבטיח לא להיות אכזרי לגמרי לאומללים. כשבוש הפך לנשיא הוא קיבל מביל קלינטון כלכלה פורחת ואת אמריקה בתעסוקה מלאה. בשמונה השנים הבאות הובילה האמפתיה שלו ל־20 מיליון מובטלים ולהחזרת מקומות כמו סקיד רואו לתצורת הגיהנום.

לי נותרו שתי אפשרויות אחרי הסיבוב הרכוב: לברוח משם או לעשות גם סיבוב ברגל, שזה רק טיפה פחות אידיוטי או פורנוגרפי מלעשות את זה ברכב. ולמרות שהראש אמר ללכת משם, הבטן ניצחה. משהו הכריח אותי לראות את הדבר הזה מקרוב, ולו בשביל קלישאת הפרספקטיבה. עכשיו היה צריך למצוא מקום חניה עם סיכוי למצוא את האוטו גם כשאחזור, ופה התברר שזאת עדיין לוס אנג'לס: מגרשי חניה הם שירות שמספקים אפילו בסקיד רואו. אמנם במקום השלט "חנה וסע" מופיע השלט "חנה ונעל את האוטו", והאיש שלוקח ממך שישה דולרים בכניסה יודע שאת סתם תיירת שבאה לראות אם נכונים הסיפורים על כך שבאמריקה יש אנשים שמילולית חיים בזבל - אבל בכל זאת, חניון.

כשהולכים שם ברגל בולט לעין מיעוט הנשים. גם בגלל שההומלסיות מתפזרות בחלקים אחרים של העיר, שם מתייחסים אליהן קצת יותר טוב, אבל גם בגלל שבאופן כללי יש פחות הומלסיות. אולי כי נשים הן אכן חזקות יותר מגברים ופחות מגיעות למצב הזה, ובוודאי גם בגלל שנשים בדרך כלל לא חוזרות מחורפנות מהמלחמה.

בפינת הרחוב יש מינימרקט קטן, מצויד במצלמות בכל פינה ובאקדח טעון מתחת לקופה. המחירים נמוכים, הקליינטים רזים, בעל הבית פותח את המקום בבוקר ואומר תודה על כל יום שנגמר והוא בחיים.

אין סוף לסיפורים שאפשר לשמוע בסיבוב אחד בסקיד רואו. יספרו לכם על הפרופסור המכובד שאיבד את כל משפחתו בתאונת דרכים, הגיע לשכונה, עשה כל מה שיכול כדי למות, ובסוף גם הצליח. או על הרופא שעשה טעות אחת - חולה מת לו על שולחן הניתוחים - והוא איבד את העבודה ואת הרישיון, וגמר באחת הפינות בסקיד. מסתובבים שם הרבה אנשים שהביאו את עצמם למצב הזה, אבל גם הרבה שהיו להם חיים טובים, קריירות, משפחות, והכל קרס עליהם כי לא היה להם ביטוח בריאות. או כי איבדו את העבודה שלהם פעם אחת. או כי שבו בלי רגליים ונשמה משדה הקרב.

חג ההודיה בסקיד רואו(צילום: רויטרס)

מה שלא חסר בגיהנום זה אמונה באלוהים. כל ארגון נוצרי שמכבד את עצמו מגיע לסקיד רואו, בוודאי בתקופת החגים. מתנדבים מחלקים אוכל ושמיכות, ומבטיחים לאומללים שאלוהים שומר עליהם. האיש שהולך ברחוב וסוחב על הגב צלב ענק כנראה מאמין בזה. האחרים הרבה פחות. זה לא מאוד מעניין אותם. הם רוצים לאכול.

ביום שלפני חג ההודיה עצרה במרכז הרחוב משאית גדולה. עוד לפני שנפתחו הדלתות נוצר לידה תור ארוך של רעבים - מדהים איך אפילו במקום כזה אמריקאים עומדים יפה בתור - שהעופות, העוגות, מיץ התפוחים ורוטב האוכמניות נתנו להם כמה דקות של חסד אנושי. ככה זה: כמו בכל מקום שהאל והמדינה החליטו להזניח, גם בסקיד רואו צצים פה ושם מלאכים. אנשים שמגיעים מדי יום ומנסים להציל נפש אחת. פעילים קהילתיים כמו אנדי, שמסתובב שם כבר 12 שנה. רופאים שמתנדבים לטפל באנשים שלא ברור מה יותר חמור אצלם, השחפת שאוכלת להם את הריאות או הקולות שמטריפים להם את הראש. עובדים סוציאליים שחוטפים מכות היום ומחר חוזרים לרואו.

באופן שאין דרך למזער את האירוניה שבו, רחוב סט. ג'וליאן גובל במתחם גדול של עשרות חנויות פרחים. אולי החנויות האלה נמצאות שם כדי להראות להומלסים שאלוהים לא לגמרי שכח אותם, ואולי הן נמצאות שם כי לאלוהים יש הומור שחור במיוחד. אבל כשרואים איך מחוץ לכל חנות מוצגים לראווה זרי ענק שמיועדים להלוויות, מבינים שהחנויות האלה נמצאות שם פשוט כי זה עסק טוב.