ליזיסטרטה 2012: מהפכת הנשים רק החלה

אולי תרצו לרגום אותי באבנים, אבל אני מוצאת את עצמי משועשעת למדי מכל ההתלהמות הציבורית סביב נושא הדרת הנשים. ולא, לא בגלל שהוא לא חשוב. לא בגלל שאנחנו המין היפה והאופה – לא חשובות. בדיוק להיפך. בגלל שאנחנו כל כך חשובות – העולם קם על הרגליים כשאנחנו יושבות באוטובוס כדי להגיע מאשדוד לירושלים.

עוד בנושא העצמה נשית בערוץ יחסים:

גיל המעבר לעצמי: מיניות נשית גם בגיל 50

הגיע הזמן שנשים יעשו את חיי המין פחות קלים

רציתן פמיניזם? תתחילו לשלם על עצמכן בדייטים

אין דבר יותר פמיניסטי מלהתפשט

הכול התחיל כשחברה שלי מ' התקשרה אלי בשלוש לפנות בוקר. ברור שלא עניתי, ישנתי. חזק. אבל כשראיתי את הטלפון שלה למחרת, נבהלתי כיאה לחברה טובה. מה קרה? אולי היא הייתה בסכנה? אולי נתקעה בכביש מהיר עם פנצ'ר בגשם ונזקקה עזרה, בזמן שאני העדפתי לשרוץ בחלומות שאני אפילו לא מסוגלת לזכור! אוי לבושה. לא, אין מצב, הרגעתי את עצמי. היא נראית יותר מידי טוב בשביל שלא יעבור איזה גבר-גבר בסביבה שיחליף לה את הפנצ'ר, גם בסופת שלגים מרהיבה. אז מה קרה?

הדרה מהסוג הנשי ביותר

מ', הסתבר, הייתה בסכנה, אבל כמו שהכי "מעורב חברתית" לומר בימינו, בסכנת הדרה מהסוג הנשי ביותר. בן זוגה, יואב (שאיבד את זכויותיו להישאר בדוי), החליט אחרי שחשב עם עצמו "הרבה זמן" (יממה שלמה?), שהוא פשוט לא מסוגל יותר. היא תובענית, דעתנית, ביקורתית ובקיצור - מרגיזה. היא מודרת מביתם המשותף שהיה עד לפני שנתיים ביתה. אה, ורצוי שתדיר את רגליה האינסופיות כבר עכשיו. רק כדי שזה פחות יכאב. דא?!

אז היא יושבת מולי בוכייה, ואני מגישה לה ממחטה אחר ממחטה. מה להגיד לה? תשמעו, עם השנים "המה להגיד לה" אחרי כל פרידה של חברה הפך לכמעט בלתי נסבל, הכול נשמע אפרורי ושחוק, ובלב ליבו של העניין נשארת שאלה קרה: למה? מה באמת הסיבה?

אז פצחתי במונולוג מהסוג האימהי: 'את מאיימת. נו מה את רוצה?', וכדי להוריד ממנה את האשמה, הוספתי בנימה גלובאלית: 'זה לא רק את, יקירה. נשים מאיימות על הגברים בצורה בלתי נשלטת. זה אפילו לא משנה אם אנחנו גדולות או קטנות, דעתניות או שפופות, יפות או יפהפיות (מישהו אמר פוטושופ?), הגיע הזמן שבשנות האלפיים מישהו יגיד את זה בפה מלא – נשים הן המין המאיים'.

"למה?", היא שאלה בלי מילים, ואני המשכתי בנאום הטד שלי בהנאה מרובה, עד שנפרשה לפני שתינו התשובה: גברים מושפעים מאיתנו. לא, לא אמרתי שפוטים, תרגיעו. נשים הן בעלות הרצון האמיתי, והגברים – מבצעים. אם לומר את האמת, גבר רוצה כל חייו רק להרשים אותנו, וכל מה שהוא עושה במודע או לא במודע זה רק כדי לזכות באפשרות להפיל אותנו מהרגליים, או לפחות להגיע להדרן דרמתי מול הכפיים. תרגום: נשים הן הכוח האמיתי שמושך בחוטים.

הבעיה היא שבמקום שנבין את זה, אנחנו הופכות את עצמנו לתלויות במה שהם אומרים ובמה שהם עושים. איפה אנחנו יושבות - מאחור או מלפנים, האם הם אוהבים את מה שהם רואים כשהם מסתכלים עלינו בבוקר, בצהריים, בערב ובחצותיים. יאללה, נמאס. נמאס מהגישה התבוסתנית הזאת. אנחנו המחליטות, ואם רק נבין את זה, נהיה המובילות בשח-מט האינסופי הזה שבין המינים.

"אבל", הוספתי כשראיתי איך מתלקח אצלה ניצוץ האש בעיניים. "אנחנו לא צריכות להיכנס איתם למלחמה".

"לא?", היא שאלה באכזבה.

"לא, יקירתי העזובה. כשבן זוגך נפנף אותך, זה בעצם בגלל שאת מלחיצה אותו במודע או שלא במודע. הוא נלחץ מהדרישה שיש בתוכך. ושלא תפסיקי לדרוש לעולם, דרישה זה דבר נפלא! השאלה היא, איזו דרישה? אם זו דרישה שהוא יהיה משהו אחר ממה שהוא, או שייתן לך דברים שהוא לא מסוגל לתת, אז בסופו של דבר הוא מנסה להתחפף, או להדיר אותך מהמרחב המוגן".

לו הייתי דפני ליף

וכאן, אני אומרת, אנחנו צריכות לאחד כוחות נשיים, ולהתחיל לשים דגש על מה שבאמת חשוב. אם נחשוב איך לתעל את הכוח העצום הזה שנמצא אצלנו בידיים, רק אז תתרחש מהפכה. "מהפכה? מחאה? מה נהיית לי דפני ליף עכשיו?", היא שלפה עוד ממחטה.

אם לא שמת לב, כל נשות המדינה נמצאות בהדרה, וזה הזמן לגלות שאם נאחד כוחות, נוכל להפוך להיות נשים אמיתיות, מוערכות. נשים שממשות את תפקידן בעולם. אם נרצה אנחנו יכולות להביא את העולם הזה למקום חדש. אם נרצה להדיר את הניכור, השנאה, הבדידות, המעמדות, זה יקרה. אנחנו נרצה – הם יבצעו, בלי שום שליטה. כל עוד אנחנו עסוקות במה אנחנו שוות בגלל הדעה שלהם עלינו, אז זאת בדיוק הביצה שבה אנחנו שקועות. אדם נמצא איפה שמחשבותיו נמצאות. הטובות או הרעות.

היא הסתכלה בי במבט של בולדוג זועף שרצה לקבל עצם ונתנו לו קורנפלקס (בלי חלב!), אבל מתובל באמת. "לשנות פאזה?" נשמע צליל אסימון ראשון בקופסה.

"בדיוק", השבתי לה. "נתחיל מהפכה שקטה. נשים מובילות שינוי. והם לא יבינו מה קרה, איך השתנתה להם כל התפיסה".

מסכימות עם שלי? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

שלי פרץ, שחקנית, תסריטאית ואימא. פעילה בתנועת הערבות.