זוגיות: אף אחד לא רוצה להתחבק עם סמרטוט

אחת הבעיות שלי כשאני מאוהבת, היא הנטייה לבטל כל חלק וחלק בי שנראה לי לא מתאים או לא הולם למערכת היחסים. דברים בתוכי עוברים קיצוצים, אפילו הטור הזה הספיק להיכנס זה מכבר לרשימת הדברים שקוצצו לאיזה זמן. רק חסר לי להניף שלט רשמי: 'סגורה לרגל קיצוצים'. פתאום אני מתחילה לצנזר את עצמי. את כל החלקים שזקוקים בעיניי לתיקונים, שיפורים ושינויים - אני מכניסה לארון. זה הרגל רע, הרגל של שנים.

עוד בנושא חוזק וחולשה בזוגיות:

אני האיש שכל כך נהניתם לקרוא לו סמרטוט

אני לא סמרטוט. רק רציתי להגשים לה חלום

רק אבא שלי נשאר סמרטוט. כמו שהיה תמיד

סבתי, רות אבישר ז"ל, נהגה להגיד שצריך לקבל אנשים כפי שהם, לא כפי שהם צריכים להיות. שנים שאני מנסה להיות מה שאני 'צריכה להיות', ולא מה שאני באמת. זה בדרך כלל קורה כשאני מתאהבת. יותר קל לשים מישהו אחר במרכז, יותר קל לשנוא את עצמי מאשר לאהוב, וזה גם בדרך כלל מתכון בטוח לפרידה. אני רגילה להתאמץ כדי לשמור על מערכת יחסים, כאילו עושים לי טובה, כאילו אינני ראויה לאהבה, וכאילו שאני צריכה להוכיח שהאהבה הזו מגיעה לי.

כשתגדלי, תגדלי עמוד שדרה

הרי, אף אחד לא רוצה להתחבק עם סמרטוט, בתרגום פשוט לעברית. אז אני לומדת לא לאהוב כמו סמרטוט. לאהוב ממקום של כוח, ממקום שבטוח בעצמו בהרבה. אני לומדת, אבל עדיין לא סיימתי לגדל עמוד שדרה.

זה לא סיפור פשוט, למי רגילה להתגמש כל כך כדי לשרוד, עד שהרגליים כבר נפגשות מאחורי הראש יחסית בקלות, בגמישות יתרה ובלי יותר מדי חימום. אבל בני אדם הם בני אדם, ואיפה שהם יוכלו להרגיש תחושת כוח, הם יעשו זאת. אני מעניקה להם את הכוח הזה, את המקום לשנות אותי, מהר מדי ובלי מספיק ביקורת.

את המסקנות האלה אני פורשת בטור הזה כבר כמה שנים, מנסה לגדל הערכה עצמית אמיתית, לדעת סוף-סוף בגיל 30 שאני באמת שווה המון. זה לא רק שאפילו השומן, הבסיס הכי חזק לשנאה העצמית שלי, כבר מזמן איננו – אלא שהוא לא באמת היה סיבה טובה לא להכיר בערך עצמי. אני מניחה שלילדים בבית הספר שלא מתו עליי, יש קשר לכל זה, אבל זה לא באמת מעניין. הכול תירוצים.

הבעיה היא שכל המאמצים שאני משקיעה לא באמת תורמים לאף אחד. המאמץ המוגזם שלי יוצר אי נוחות, בונה מסביבי חומות, מעורר בלגנים ויוזם דרמה מיותרת. בעצם, אולי אהבה איננה מאמץ מתמשך. אולי היא בית, מקום בטוח לשניים.

להיות אני ולאהוב את זה

אני לא רוצה להיות נערת גומי, אני רוצה להיות ענת אבישר, מגושמת ומצחיקה ככל שאהיה. אני רוצה לאהוב ממקום שלם, אמיתי, לא כזה שמחפש מה להוריד מעצמו ומה לשנוא. אני רוצה לאהוב מתוך האוקיינוס הענקי שהוא אני, ולא לנסות להיכנס שוב ושוב לאמבטיה ולא להבין למה חלקים ממני נעלמים לי.

אני רוצה להיות בטוחה שמגיע לי להיות מאושרת, נאהבת, נחשקת, מוערכת ומלאת בטחון עצמי. מגיע לי, אחרי שנים כה ארוכות של הרס ושנאה עצמית. אז החלטתי להעניק לעצמי עשור אוהב, בניגוד לעשור הקודם בו נאבקתי כל שנייה על כל אחת מהזהויות שלי. אני רוצה לאהוב באופן שלם, אני רוצה להיות באמת – ואני אגיע לשם.

בעיקר כי אני מתחילה להשתכנע שאין שום סיבה שמישהו יתפשר עליי. אני לא פרס ניחומים, כמו שציינה סאלי להארי. אני גם לא גביע. ולמרות שאני מאוד לא מושלמת, תראו לי מי כן מושלם, מי לא פוגע אף פעם, מי לא שונא את עצמו לפעמים.

חלק מהחיים זה להבין שהעובדה שאינך מושלם לא אומרת שאינך ראוי לאהבה. אני עדיין לא סיימתי את השיעור הזה, אך כשאסיים אותו, אני חושבת שאולי, סוף סוף, אלמד מה זה אושר אמיתי. מגיע לי. בלי סימני שאלה.

ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל