אריק, אנחנו נשלים את המלאכה
אני מתגעגעת לטפיחת היד הנחרצת על השולחן ולמנהיגות שדואגת לעתיד המדינה ולא לשותפים הקואליציוניים. לפני שש שנים נפל אריאל שרון למשכב, אמונתו נותרה עד היום
לפני שש שנים נפל אריק שרון לתרדמת. כולנו עקבנו, התפללנו בתקווה אחרי האמבולנס, עד שנבלע בבית החולים. כשאני מנסה לחשוב היום מה מהות הגעגוע הציבורי לשרון, גם במרחק של שש שנים, נראה שהגעגועים לאריק הפכו לגעגועים לראש ממשלה שאין בו פחד מפוליטיקת פנים ורואה את טובת עם ישראל בקבלו את ההחלטות. אריק הוכיח שמנהיג לא צריך לפחד מהקיצונים במפלגתו, לא צריך לחשוש לשנות עמדה, כאשר רק טובת המדינה ועתיד העם היהודי עומדים לנגד עיניו.
אני מתגעגעת לידו הדופקת על השולחן בנחרצות, דפיקה נחרצת של "תמצאו פתרון", כשלא היה שבע רצון מתוכנית מבצעית שהונחה לפניו על ידי הצבא, דפיקה נחרצת של "תתחילו לעבוד" מול פקידות ביורוקרטית, דפיקה נחרצת של "מספיק ודי - עד כאן!" מול פוליטיקאים שניסו לנצל כדי לקבל. על אלה, הפוליטיקאים, הסתכל תמיד גם בציניות וגם בבדיחות הדעת.
עוד בערוץ הדעות :
אשתי פסולה. היא אמא / רוני (שם בדוי)
להיות פליט חופשי בארצנו / יהודה באואר
בצעדיי הראשונים בפוליטיקה, פגשתי אותו, מנהיג משכמו ומעלה, בבית אחד מפעילי הליכוד בחולון. אריק פתח את נאומו בחיוך ציני, כובש. "סליחה", אמר, "הייתי עסוק בחודשים האחרונים ולא הצלחתי לבוא לכל החתונות, הבר מצוות והבריתות שהזמנתם אותי אליהם". באותו משפט הכרתי את הפוליטיקה של מרכז הליכוד אבל גם את אריק האדם. "קרקס נודד", קרא בציניות לדבוקת הפוליטיקאים שעברו מעיר לעיר להיבחר. "כדאי לקחת את העניין הפוליטי בקורטוב של הומור", אמר לי, ועוד אבין זאת אחר כך בימים שבהם ישב לבד במזנון הכנסת, רואה מסביבו בגידות קטנות וגדולות.
רתם את העולם לטובת ישראל
שתי תמונות פוליטיות נוספות של שרון מלוות אותי.
האחת: אריק יושב במליאת הכנסת, מאופק ומרוכז באופן לא נתפס בדבריהם של נואמים מקריים על הדוכן בידיעה שמחוץ לאולם מזיעים מתנגדיו, ונתניהו בראשם, בניסיון להפילו, ואריק נותר רגוע כאילו מדובר בעולם אחר שלא נוגע אליו.
השנייה: אריק יוצא מחדרו לאחר שפיטר את שרי ש"ס באיבחה אחת של מנהיגות. תמונה שחזרה על עצמה כשפיטר את שרי האיחוד הלאומי שהתנגדו להתנתקות והוכיח שאצל מנהיג אמיתי לא השיקולים הפוליטיים מכתיבים את המדיניות, אלא המדיניות מכתיבה את ההחלטות הפוליטיות. ראש ממשלה שלא נכנע לגחמות של שותפים בעלי אינטרסים סקטוריאליים. כאשר אריק שרון חשב שהמפלגות החרדיות, שותפיו הטבעיים כפי שגם היום הם נקראים בליכוד, לא מאפשרות לו לממש את המדיניות שהמדינה צריכה, הוא הקים ממשלה בלעדיהם.
העניין היהודי בכלל לא היה סקטוריאלי עבורו. עתיד העם היהודי הטריד אותו. מתוך דאגה זאת גזר את החלטותיו. העלייה היהודית הייתה אצלו ערך. "תביאו עוד מיליון עולים", אמר לי בשיחתנו האישית האחרונה, ואת העולים שהגיעו חיבק כמשפחה. אני זוכרת אותו נרגש תמיד במפגש השנתי הקבוע בחג סוכות בביתו עם חיילים עולים קרביים, חלקם מטבע המציאות לא יהודים שנמצאים בהליכי גיור. אריק היה מתענג משירותם הקרבי ומקונן על הליכי הגיור הקשים והדרישה לשמירה קפדנית של המצוות כתנאי לגיור. "גם אותי לא היו מגיירים", אמר, "ואף אחד לא חושב שאני לא מספיק יהודי". וכפי שהתענג על העולים, נזף במי שעוד לא עלה. בכל ביקור בחו"ל היה קורא לכל קהל יהודי לעלות ארצה, מלין על היהודי הנודד שלא נאחז באדמת ארץ ישראל.
באותם ביקורים בחו"ל, ידע לגייס את מנהיגי העולם לצורכי הביטחון של ישראל. זה לא היה פשוט לרכוש את אמונם. מנהיגי העולם היו שבויים בתחילה בדימויו הישן. אבל תוך זמן קצר, ללא גינונים דיפלומטיים, הוא רכש את האמון. "אני איכר", נהג לפתוח, וכשאמר "אני מתכוון למה שאני אומר ואומר רק מה שאני מתכוון לבצע", האמינו לו וידעו שזה נכון. עד היום, בפגישותי עם מנהיגים בחו"ל אני מגלה שהגעגוע למנהיג הישיר הזה חובק עולם.
אידיאולוגיה - לא לקיצונים בלבד
ראיתי את אריק גם בהתנתקות, מקבל החלטה דרמטית נגד הזרם שתמך בו מתוך אמונה שהימנעות מהחלטה תפגע בעתיד ישראל ובביטחונה. ראיתי אותו סופג את זעם המתיישבים אחריה. לפני הפינוי יזמתי את המפגש בין המפונים למקבל ההחלטה על חייהם. אף עין לא נותרה יבשה. ראיתי אותו דואג לכל פרט, עד למקום לטרקטור של כל חקלאי. את האחריות הזאת לעתיד המפונים, שאני יודעת שאריק נשא בלבו, איני מסירה מלבי עד היום.
לפני שש שנים נפל למשכב, לאחר שהספיק להקים את קדימה. בפגישה המכרעת להקמת קדימה, במוצ"ש בחווה, היינו חברים בליכוד, בשעה שהקיצונים ניסו לכבול את ידי המנהיג שהכריע הכרעה מדינית למען בטחון ישראל ועתיד העם היהודי - עד שלא יכולנו עוד לחיות ביחד. הוא החליט וקדימה קמה. העקרונות שביקשנו לרתום אליהם את חברי הליכוד הפכו למצע קדימה. חלק מאיתנו באו מיד, על הסיכון הפוליטי האישי שהיה כרוך בעזיבת מפלגות שהיו נטועות בציבור כמו הליכוד והעבודה, אחרים היססו והצטרפו אחר כך.
היה ברור לנו אז, כפי שברור היום יותר מתמיד, שאידיאולוגיה אינה עניין לקיצונים בלבד ושמימוש החלום הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית דורש מנהיגות ששואלת קודם כל מה טוב למדינה ולעם היהודי ורק אחר כך מה טוב לשותפים הקואליציוניים. כשם שאנחנו מתגעגעים לטפיחת היד הנחרצת על השולחן, אני מאמינה שהציבור כמה למנהיגות שמקבלת החלטות ולוקחת על עצמה אחריות גם בהחלטות הקשות ביותר. מנהיגות ששמה תמיד מול עיניה את עתיד ישראל והעם היהודי ולא סקר מזדמן. שנים לקח לשרון לזכות באהבת העם, והוא זכה בה דווקא משום שפעל על פי אמונתו ולא על פי משב הרוח המקרי של הציבור.
לפני שש שנים נדם אריק שרון, אך אמונתו נשארה עד היום, והוא השאיר בידינו לגמור את המלאכה.
ציפי לבני, יו"ר קדימה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
