"תא גורדין": ככה עושים סדרה

מתישהו, בעתיד הלא רחוק, תעלה "תא גורדין" לשידור בערוץ 2. בינתיים, רק צופי "יס" יכולים להתאהב במה שנראה, על פניו ומן הפרק הראשון בלבד, כשורה של הצלחות מרשימות.

ראשית, העניין המרכזי עליו קמות ונופלות סדרות דרמה ישראליות, בעידן שבו כבר יש לנו שחקנים טובים, במאים מעולים ועשרה טון ציוד ממוחשב: התסריט. מרון לשם ("אם יש גן עדן", "מגילת זכויות הירח") אי אפשר לצפות לפחות ממוצר מעולה, וזה הבסיס המובהק למצוינות של "תא גורדין": סיפור גדול.

"תא גורדין". השחקנים הראשיים מעולים(צילום: פיני סילוק)

מתחת למלח הארץ

דיאנה ומיכאל גורדין (הלנה ירלובה וסלבה ביברגל, מצוינים כתמיד ומשכנעים עד מאוד) הגיעו מרוסיה לפני עשרים שנה ועשו כאן חיל, היא כפסיכיאטרית והוא כמהנדס: בתם הבכורה נתי (נטע רסקין) היא אשת עסקים בהתהוות, בנם הקצין אייל (רן דנקר) הוא צל"שניק גיבור שסייע לחילוץ לוחם מתוך תופת של אש כשקפץ ממסוק, אבל מתחת למלח הארץ יש מרבצים רעילים של עבר כמרגלים. בני גורדין הם תא רדום, מן הסוג ששירותי ביון אוהבים לשתול במדינות זרות לשנים ארוכות בהן בני התא מנהלים חיים נורמליים – עד שמישהו יקיש בדלת. או יתקשר בסלולרי חד פעמי.

הנמסיס של בני גורדין הוא לונדין, איש הקשר עם העולם האפל שנדמה להם כי כבר זנחו. גם הוא עצמו (מארק איווניר המשובח) עייף מן השירות שלא נגמר אבל כבר אוהב את הארץ הברברית והפרובינציאלית הזו, כפי שמטיחה בו רעייתו השואפת להסיר מעליה את הזיוף ולחזור הביתה, למוסקבה: לונדין אולי רוצה, אבל לא יכול. יש לו משימה, והוא חייב לגייס את החייל-הגיבור, "מיסטר פרפקט", למשימה אחת. זה לא יקרה, קובעת בנחרצות האם דיאנה, אבל זה כבר קרה: הלא את בתם-אהובתם היה עליהם להקריב שנים קודם לכן בנסיבות דומות.

ומנגד, במשרדים מצוחצחים של השב"כ, בתוך המחלקה הרוסית, מוני מושונוב (כמה פעמים אפשר לומר "מעולה" מבלי להיחשד? כמה שצריך, בהתאם למשחק המצוין. תראו בעצמכם) משמש כחונכו של אופיר (אביב אלוש) שדווקא רוצה לבלוש אחרי ערבים במקום לשבור את השיניים ברוסית, וביחד הם מחפשים זה מכבר אחר חוליה שפרטיה עדיין עלומים, אבל מתחילים להתבהר כשממש בסצינת הפתיחה מתגלה גופה של שחקנית על החוף בתל אביב, ולכם – צופים מנוסים – כבר ברור שהיא לא מתה מוות טבעי, ולא חשוב מה יאמרו הפתולוגים.

זהו, יותר מזה לא צריך לספר ולא כדאי, כדי לא להרוס דיאלוג אמין במיוחד, רפליקות שמתיישבות נפלא בתוך האוזן וכוריאוגרפיה פיזית מצוינת בניצוחו של דני סירקין ("הכל דבש"). ואם לא די בכל זה, יש כמה הפתעות. את המרנינה ביותר נשמור לסוף.

תחילתה של קריירה דרמטית

כבר בפרק הראשון ניכרת הקפדה מוצלחת על לוקיישנים יוצרי-אווירה, סצינות קצרות וטעונות מאוד שיחזיקו את הצופים במתח מבלי להיראות מעושות או מניפולטיביות, ואווירה ריאליסטית לחלוטין שנובעת לא רק מן התסריט האמין אלא גם מן הבחירות המצוינות בעולם הפיזי בו הוא מתרחש. אפילו פס הקול המוזיקלי משכנע וגם קצת אירוני.

וב"תא גורדין" נולד שחקן דרמטי מעולה חדש: רן דנקר. למעריצותיו משכבר הימים צפויה אכזבה: היפיוף שפעם הסתפק במבטים מלאי משמעות ולחלוחיים למצלמה בעודו מדקלם את מה שאמרו לו לדקלם, הפך לשחקן בוגר, מסור ורציני שמפגין כאן הבנה מעמיקה למורכבות של הדמות, ויודע להטרים יפה אבל בלי שום הגזמה את סוד פגיעותה ואת השקר שהיא נושאת עימה. זוהי תחילתה של קריירה דרמטית שעוד תהיה מפוארת, וזהו קרש הקפיצה הטוב ביותר שדנקר יכול היה לקבל כדי להצליח לבנות נוכחות משמעותית על מסך ישראלי.

השחקנים הראשיים כל כך מעולים, שחבל שלא הושקעה עוד קצת מחשבה – או תרגול לפני הצילומים – עם דמויות המשנה הנשיות, שנראו קצת מאולצות לצידו של דנקר. אולי זה ישתפר בפרקים הבאים, ואז נקבל גם מוצר טלוויזיוני שיימכר בארצות ניכר, כי הרי גם בארצות הברית ובמקומות אחרים הפעילו שירותי הביון הרוסיים תאים רדומים באמצעות מהגרים, כך שהסיפור איננו מוגבל לישראל – אבל חשוב מזה, לצופה המקומי – נקבל סדרת דרמה שנוגעת באהבה ובבגידה, בנאמנות למולדת ובנאמנות אישית – וגם במצוינות של כתיבה וביצוע. מי צריך יותר מזה?