תקציב יש, ביטחון אין
משרד האוצר נהג בחוסר אחריות כשיצר מצג שווא של תוספת לתקציב הביטחון, שאין בה שקל אחד התורם ישירות לחיזוק ביטחונם הפיזי של האזרחים
כשאנשי האוצר הציגו בפני בכירי מערכת הביטחון את הגרסה האחרונה והמעודכנת של תקציב הביטחון לשנת 2012, הם עשו זאת בהתייחס לקיצוץ המתוכנן בדבר שלושה מיליארד שקל מתקציב הביטחון. לדידם, לא רק שהתקציב לא קוצץ, אלא שלמעשה התווספו לו 2.5 מיליארד שקל. ראש הממשלה אישר את ההצעה, אך לשר הביטחון ולרמטכ"ל נדרשו רק כמה דקות כדי לעיין במסמך, ואז הם הודיעו נדהמים, פה אחד ובזעם, שהם דוחים אותו על הסף.
מה שהוצג בפניהם, לאחר דיונים והתמקחות, לא התקרב אפילו למינימום הסביר שהם הניחו שיקבלו, על בסיס הקונצנזוס האסטרטגי הנדיר שנוצר בצמרת השלטון בישראל בסוף 2011.
ראש הממשלה וכל שריו, כמו גם חברי הכנסת, חלק ניכר מהקהילה האקדמית ובכירי המשק, כולם מסכימים שמצבה האסטרטגי של ישראל הורע בשנה שחלפה: איום הרקטות והטילים על העורף הישראלי מסוריה, לבנון ועזה הוחמר כמותית ואיכותית; ההצטיידות במאות טילי נ"ט ונ"מ חדישים כרסם משמעותית ביכולת צה"ל להתמודד עם האיום ביחס שחיקה נמוך, כלומר בלי לשלם מחיר כבד באבידות בנפש ומבלי לאבד טנקים ומטוסים רבים. בנוסף, גל ההתקוממויות בעולם הערבי הפך את האיסלאם הרדיקאלי לגורם הדומיננטי במזרח התיכון.
המשמעות היא שלפחות בזמן הקרוב נצטרך להתמודד עם עוינות ועם פוטנציאל טרוריסטי חמור יותר בגבול סוריה ובגבול סיני. קיימת אפשרות שיופרו הסכמי השלום עם מצרים וירדן; מעל לאזור מרחפת עננה גדולה של חוסר ודאות שיכולה להביא להתפתחויות לא צפויות שיובילו למלחמה, כמו למשל בגלל העברת נשק כימי מסוריה לחיזבאללה. ועדיין לא דיברנו על התקדמותה של איראן בתחום הגרעין הצבאי, שגם היא תחייב פיתוח יכולות צבאיות בעלויות אסטרונומיות.
מצב זה מחייב היערכות ביטחונית-צבאית חדשה ועתירת טכנולוגיה, שתרתיע ובשעת הצורך תכריע את גורמי האיום. כך טוענים לא רק במטכ"ל ובמשרד הביטחון אלא גם במשרד ראש הממשלה ואפילו באוצר.
לבנות כוח, אחרת אף אחד לא יתחשב בנו
גורם בכיר ביותר במערכת הפוליטית, שאינו ממערכת הביטחון, ניסח זאת השבוע בצורה בוטה ומפורשת: "צריך לבנות כוח, אחרת אף אחד לא יתחשב בנו". בצה"ל מיהרו לפרוט אמירה זו לפרטי פרטים בתחומי ההתעצמות, המוכנות והכוננות, הקיום השוטף, הפיתוח והשכר. יצא שכדי לעמוד במשימות, דרושים חמישה מיליארד שקלים מינימום כתוספת לתקציב הביטחון, שעומד על 50.5 מיליארד שקל בשנה.
הבכירים במטכ"ל מסבירים כי תוספת זו דרושה כבר לתקציב הנוכחי, כדי שלא ניתפש לא מוכנים כמו במלחמת לבנון השנייה. הם טוענים גם כי התוספת נדרשת אחרי שכבר בוצעו ועוד יבוצעו בצה"ל ובמערכת הביטחון צעדי ההתייעלות שיחסכו מאות מיליונים.
סעיפי ההוצאה ה"כבדים" לשנה הנוכחית מיועדים למערכות הגנה לעורף מפני טילים ורקטות, ויורידו בחצי את מספר ההרוגים והפצועים במקרה של מתקפה מצפון, מעזה ומאיראן.
מאות מיליונים מושקעים בתגבור מערך המודיעין, בכלי טיס לא מאוישים ובחימוש אווירי ארוך טווח ומדויק מאוד, שיאפשרו לחיל האוויר לפעול ביעילות גם באזורים המוגנים בטילי נ"מ חדישים, ובמערכות הגנה לטנקים שיאפשרו להם לתמרן בתוך אזורים מוכי טילים.
נתניהו וברק, שטייניץ ומה שביניהם
לזכותו של ראש הממשלה ייאמר, כי הוא בדק לעומק את הנושא, ובסופו של דבר השתכנע שלצה"ל ולמערכת הביטחון יש "קייס" חזק וכי ביטחון פיזי וקיומי קודם לכל צורך אחר. זו גם הייתה תשובתו לכל מי שטען כי השקעה בחינוך חשובה מהשקעה במלאי החימוש המדויק או במל"טים.
מותר להניח שעמדה זו של ראש הממשלה נקייה כנראה משיקולים פוליטיים. נתניהו אינו זקוק פוליטית לשר הביטחון ברק, אלא להיפך; ואם היה מחליט לקצץ בתקציב הביטחון היה זוכה לתשואות רמות גם בתקשורת וגם מספסלי כל סיעות הכנסת. בכל מקרה, בניגוד להמלצת טרכטנברג, החליט נתניהו שלא לקצץ שלושה מיליארד שקלים אלא להוסיף סכום זה לתקציב הביטחון ב-2012.
באותה נשימה הוא החליט לבצע את המלצות ועדת טרכטנברג בנוגע לחינוך חינם לגיל הרך בעלות של מיליארדים, זאת מבלי לפרוץ את מסגרת התקציב.
האוצר נכנע לדירקטיבה של נתניהו, אך רק למראית עין. כשהגישו אנשיו את תוכניתם לתוספת של 2.5 מיליארד לתקציב הביטחון, אמרו בכירים במערכת כי האוצר הצליח "לעבוד" על ראש הממשלה ומנסה להציג כ"תוספת לתקציב הביטחון" סעיפי הוצאה שאינם תורמים דבר לשיפור היכולות והמוכנות המבצעית של צה"ל. באוצר כיוונו לכך שלאחר ההודעה על קיצוץ המיליארדים, בעצם הוסיפו לביטחון סעיפי תקצוב שונים.
כליאת מסתננים על חשבון הביטחון?
כך למשל, הקציב האוצר 700 מיליון שקלים למימון הפרטת תע"ש, ובכללה תשלומי פיצויים ופנסיה לעובדים שיפוטרו. יש עוד כמה סעיפי הוצאה כאלה, שנועדו במפורש לממן פעולות אזרחיות לחלוטין שספק אם מערכת הביטחון צריכה לשאת בעלותן, במיוחד לאחר שהיא כבר אולצה להפנות 280 מיליון שקל להקמת מתקן כליאה למסתננים בנגב, ששייך למשרד לביטחון פנים, ו-750 מיליון שקל למימון חינוך חינם לגיל הרך.
אבל זה לא הכול. בשם ה"שקיפות" ובתמיכת ראש הממשלה, דורש האוצר ממערכת הביטחון להעביר לשליטתו את מערכת השכר ואת היכולת לעכב ביצוע פרויקטים הנחוצים לביטחון המדינה. לשם כך הוא רוצה שמשרד הביטחון וצה"ל יקימו מערכת מִחשוב חדשה וגדולה שעלותה מאות מיליוני שקלים שיבואו – ניחשתם נכון – מ"התוספת" לתקציב הביטחון ב-2012.
ה"שקיפות" הזו תחסוך יותר ממיליארד לשנה, אומרים באוצר. הם צודקים כנראה, אך בה בשעה יעקרו צעדים אלה את היכולת להיות קבלני התגובה המהירה של מדינת ישראל, בין אם מדובר בהקמת גדר בגבול מצרים ובין אם בסיוע במגורונים לנפגעי רעידת אדמה בטורקיה.
כעיתונאי בתחום, אני חשוד מראש בהטיה לטובת מערכת הביטחון וצה"ל, לכן אני גוזר על עצמי איפוק בכתבי על קרבות התקציב. אבל נדמה שהפעם חצו שר האוצר ואנשיו כמה קווים אדומים של אחריות והוגנות ציבורית, בעוד מערכת הביטחון מתנהלת בצורה עניינית פחות או יותר.
התרגיל שעשו אנשי האוצר בעניין התוספת מרגיז בצדק את אלופי המטכ"ל ואת בכירי משרד הביטחון. אפשר להבין ואפילו להעריך את רצונם העז של שר האוצר ואנשיו לשמור על הקופה הציבורית לבל ניקלע ל"מצב יווני". אבל לייצר מצג שווא של תוספת לתקציב הביטחון שאין בה שקל אחד התורם ישירות לחיזוק ביטחונם הפיזי של אזרחי מדינת ישראל? זה כבר גובל בחוסר אחריות.
ראוי שהצדדים יצננו את המריבה האישית, היצרית וחסרת הנימוס שהתפתחה בין שטייניץ לברק ויעברו להידברות שפויה, שתאפשר להגיע לתקציב מוסכם. אחרת יצטרך הרמטכ"ל בני גנץ לשקול ברצינות הדממת כמה מערכי לוחמים, עד שיימצאו מקורות תקציביים להפעלתם מחדש.
לפנייה לכתב/ת 
