פתרון חידת התעסוקה והעוני

מאז שנת 2000, קלט שוק העבודה הישראלי יותר מ-700 אלף עובדים. התפתחות מרשימה זו התבטאה בירידה חדה של שיעור האבטלה, שעומד היום על מחצית משיעור השיא שהיה בשנת 2003. למרות הירידה באבטלה, התרחב שיעור העוני, ובמיוחד של משפחות עובדות: בתום העשור היו כ-220 אלף משפחות עניות עם מפרנס אחד או יותר, בהשוואה לכ-120 אלף משפחות בתחילת העשור. כיצד ניתן ליישב שתי תופעות שנראות על פניו כאילו התרחשו בשתי מדינות שונות?

יש להקדים ולומר שפתרון החידה אינו מצוי בהתרחבות התופעה של עובדים במשרה חלקית, משום שרובם המכריע של המועסקים, שהצטרפו למעגל העבודה בעשור האחרון, עובדים במשרות מלאות. בסופו של העשור, כמו בתחילתו, רבע מן המועסקים היו במשרה חלקית. זה מפתיע אבל התשובה לחידה גם אינה מצויה בקיפאון שהיה בשכר הריאלי בעשור האחרון.

עוד בערוץ הדעות :

ניתוח לב פתוח לסטטוס-קוו / מיקי גיצין

אריק, אנחנו נשלים את המלאכה / ציפי לבני

בעשור האחרון הייתה התפתחות שלא נראתה קודם בשוק העבודה הישראלי. לאורך ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, השכר הממוצע גדל בקצב ממוצע של כשני אחוזים לשנה, מעבר לעליית מדד המחירים לצרכן. בעשור האחרון, לעומת זאת, ירד מעט השכר הממוצע במשק במונחים ריאליים. הירידה בשכר הממוצע מסתירה התפתחות מפתיעה נוספת. בעוד שכרם של העובדים בתחתית הסולם גדל, שכר העובדים בחלק העליון קפא או נסוג לאחור. כלומר, נתוני סקרי הכנסות משקי בית מראים על צמצום פערי שכר בעשור האחרון. אז איך בכל זאת ניתן להסביר את העלייה בשיעור העוני של משפחות עובדות למרות הירידה בשיעור האבטלה ועל אף הצמצום בפערי שכר?

סקרי ההכנסות שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שהפיתרון לכתב החידה נמצא במדיניות הממשלה. ההכנסה של משפחות עובדות בעלות שכר נמוך נפגעה באופן משמעותי מן הקיצוץ ברמת הקצבאות (כמו קצבת ילדים), לעומת משפחות עובדות בעלות שכר גבוה שנהנו מהורדה ניכרת של המסים. למעשה, הממשלה העבירה בעשור האחרון מיליארדי שקלים מכיסן של השכבות התחתונות, באמצעות קיצוץ הסיוע הממשלתי ובאמצעות קיצוץ במסים, לכיסן של השכבות החזקות. התוצאה של מדיניות זו הייתה קשה: גידול ניכר בשיעור העוני, ובמיוחד בעוני של משפחות עובדות.

בשנה האחרונה נולדו במזל טוב מספר סימנים מעודדים. יותר ויותר מבינים כי מדיניות המיסוי של הממשלה בלתי הוגנת. אמנם נדרשו ארבע מאות אלף מפגינים בכיכר כדי להכריח את ראש הממשלה לסגת ממדיניות זו, אבל זה קרה. יותר ויותר מבינים גם את הנזקים של סיוע ממשלתי דל כל כך לאוכלוסייה החלשה. בתחום זה חל שינוי תודעתי מסוים, אבל נדרשת עוד כברת דרך כדי לממש את הדרישה למדינת רווחה. כאשר שינוי זה יגיע, החברה הישראלית תוכל להפסיק להתבייש בשיעורי עוני כל כך גבוהים.

ד"ר מומי דהן הוא ראש בית ספר פדרמן למדיניות ציבורית ולממשל ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il