שוויון בין המינים? עד כוס השוקו של הילדים

אז איך זה לעבוד מהבית? האם מדובר בחלום שהתגשם או בחלוקת קשב מאתגרת במיוחד? קחו למשל את השיחה הבאה, היא אמיתית בהחלט.

ילד: "אמא, איפה ה-".

אמא: "שניה, אני באמצע משפט".

ילד: "אמא, ראית את ה-".

אמא: "שניה, אני עובדת".

ילדה: "א מ א! תגידי לו!".

ילד: "אמא, אפשר שוקו?".

ילדה: "אמא".

ילד: "אמא".

ילדה: "אמא".

שתיקה.

אמא: "מה, מה? את אומרת אמא בגלל משהו, או סתם בשביל הכיף?".

ילדה: "לא, היה משהו, אבל שכחתי מה רציתי להגיד".

הטורים האחרונים של הפולנייה בערוץ הורים :

לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!

את בטוחה שיש לך מספיק חלב? 5 מלכודות הנקה

לא רוצה להניק? תחתמי!

מישהו ראה את הסלון שלי?

למה אמהות אף פעם לא חולות?

אין ספק, זוהרים הם חייה של העובדת מהבית. שמונה שנים שאני מחלקת את חיי בין המקלדת לבין הילדים, ושני הצדדים סוברים בהיגיון מוחץ שאני לא עושה כלום. המערכת באופן קבוע תוהה למה אני מגישה הכל באיחור, והילדים לא יודעים שאמא עובדת. היא הרי בבית, אז היא לא עובדת. הגיוני, לא?

פולנייה, תפסיקי לקטר

גם בני משפחתי הקרובים לא יכולים שלא להתפעם כשאני מתחילה ללמד כמה ימים מחוץ לבית. "איזה יופי תמרי, שמעתי שהתחלת לעבוד?". שתיקה קטנה. האם עבודה היא רק מה שצריך להתאפר אליו? אני בולעת גוש קטן בגרון ועונה "כן". כמה אפשר לחנך את כולם. אפילו לי כבר נמאס.

הבהרה קטנה: לטור הזה קוראים "הפולנייה" מסיבה אחת בלבד, והיא לא עדתית בכלל. מהי הסיבה? שבאנו לקטר. קיטורים זה חשוב, הם מוציאים קיטור, שלא טוב שישאר בבטן. קיטורים זה מעניין, כי עוד לא נולד האדם שישב לקרוא טקסט שמודיע שהכל, אבל הכל, ממש בסדר. אם הכל היה בסדר, לא הייתי פה ולכם לא היה על מי לכעוס.

אבל לגבי העבודה מהבית - אני לא מקטרת. יכולתי לבחור אחרת, יכולתי לעבוד מחוץ לבית, ובחרתי לעבוד מתוכו. זו הייתה הבחירה שלי, אני שלמה איתה רוב הזמן, רק שני דברים לא לקחתי בחשבון. האחד, שהאויב הכי גדול של העבודה מהבית הוא הבית עצמו, על שלל ילדיו, כוסות השוקו שלהם, הררי הכביסה שהם מייצרים והרצון הקבוע שלי לסגור את המחשב וללכת לעשות ספונג'ה.

הדבר השני שלא לקחתי בחשבון הוא שאת העבודה הזאת אף ילד לא סופר ממטר. המחשב של אמא הוא כלי עבודה? לא! הוא עוד ערוץ נכסף ליוטיוב שאני גוזלת מילדי בשרירות ליבי הזעיר. כמו כלבלבי פבלוב, הדלקת המחשב מסמנת יותר מכל את הרגע בו צריך להתחיל לדבר עם אמא ברצינות, ממש ממש דחוף. עכשיו. המחשב דולק? סימן שאמא פנוייה להובלה.

כמה זמן עבר עד שהשוקו יגיע לקו הסיום?

יכול להיות שהמצב היה שונה אם הייתי לוקחת לי מקום ומרחב. יום יבוא ואתבע את חלקי בשטח הציבורי, אארגן לי ריבוע קטן בו לא אתיר לאיש להיכנס, לא שזה משנה למישהו, ושם אוכל לכתוב בלי לחשוש שהכוס של השוקו תשיג סוף סוף את מטרתה ותישפך לי על המחשב. אני כותבת על מחשב קטן, ואני כותבת עליו בין הכלים של ארוחת הבוקר במטבח, בין השלטים של הווי בסלון ועל הברכיים בחוג שחייה ובחוג קפוארה ובמרפסת. אני משרד נייד של אישה אחת, ועדיין, תמיד רודף אותי השוקו, ועכשיו הוא מטאפורי לחלוטין. כי מהו השוקו, אם לא קריאת הקרב של הילדים: "אמא! אלי! עכשיו!".

כי לא משנה מה ומי ומתי (והעלה את הסוגיה ראשון יאיר לפיד) - השוקו תמיד יהיה החשבון שיוגש לי למפרע. גם אם

נשב יחד בבית אמא, אבא, סבתות ודודים, גם אם ישב אצלנו בסלון מר נסטלה בכבודו ובעצמו, תביעת השוקו תוגש רק לי. למה? פסיכולוגיה התנהגותית פשוטה - כי אני אקום ואעשה.

אנחנו יכולות לחלק הכל בין המינים: אחריות וכביסה ופרנסה וימי מחלת ילד והסעות. רק את כוס השוקו אי אפשר לחלק, ומי שחושב שכן מוזמן למדוד, ענף הכנת השוקו באולימפיאדת האימהות הדמיונית שאני מטפחת: הילד אמר שוקו. כמה זמן עבר עד שהכוס הגיעה לקו הסיום? ומי רץ איתה לשם?

בשעות הערב אבא בבית ואמא מנסה לעבוד. "אמא", מתחיל ילד, ואני חותכת בתקיפות. "אבא. תיגש לאבא". "אמא", בלון ניסוי מופרח שנית. "א-ב-א", אני אסרטיבית ונחושה. מעניין אם כך חושב גם המרואיין שלי, בצד השני של הטלפון. המסכן מחכה כבר די הרבה זמן על הקו.

רגע של שקט. אני חוזרת לשיחה. ברקע אני שומעת את המילה הנכספת סוף סוף נאמרת. "אבא". "כן מותק", עונה אבא, "מה אתה רוצה?". עוד שתיקה. "כלום, בעצם התבלבלתי. אמא, אפשר שוקו?".

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים