אנטוניו דל מסטו: "הכיבושים מזינים את הספרות"
בספר "כבשה וחלון פתוח" כפר קטן סוער בעקבות תלמידות קתוליות שרואות נגר המבצע אקט מסוים בכבשה. הסופר אנטוניו דל מסטו ביסס את הסיפור על ילדות בארגנטינה: "המקום בו אנו חיים מלווה אותנו כל חיינו ומזין את הספרות שננסה לכתוב"
"בתחילה צץ רעיון שמשתלט על המחשבות, ואז הראש מתחיל לעבוד ולשרטט סקיצה של מבנה אפשרי. זהו חיפוש אחר המבנה הנכון, המילים הנכונות - אבל לא כותבים אותם עדיין. זה רק חיפוש אחר אותו מצפן חיוני שמכונה המוזיקה של הפרוזה". כך מסביר הסופר הארגנטינאי אנטוניו דל מסטו את תהליך הכתיבה שלו. הנימה הפרוזאית בתשובתו ניכרת גם בנובלה שלו, "מעשה בכבשה ובחלון פתוח", שראתה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, בתרגומה היפה של רינת שניידובר.
דל מסטו מוסיף כי "אותו קשר חשאי שמתפתח בשטח הדממה הכמוס הזה, משמש גם מאזניים, כאשר רעדת הכפות התמידית שלה, שלא מרפה ממנו יומם וליל, מכתיבה למלאכה את הקצב, מאזנת ומודדת את הסיפור, את מקצב הזמנים שלו, את ההאצות ואת ההשהיות, וגם את אורך היריעה האופטימאלי או המקסימלי של הסיפור". כפי שניכר בתשובותיו, דל מסטו שוזר בקלות מטפוריקה עדינה עם מהלך עניינים קונקרטי. כך גם בנובלה שלו, הגיבורה הראשית היא השפה, אשר נעה מהיומיומי לפיוטי ללא הרף, ובאמצעותה ניתן למצוא הקשרים מרתקים בין שני האלמנטים הללו.
הנובלה "מעשה בכבשה ובחלון פתוח" פורסם ב-2008 ונפתח באירוע מפתיע שמזעזע את יסודות המהוגנות והשמרנות של הכפר הקטן בוסקה בערבות ארגנטינה: תלמידות בפנימייה קתולית לבנות רואות מחלון הכיתה נגר המבצע אקט מסוים בכבשה. משטרת הצניעות - בניצוחה של גברת פאוסטינה הקשישה - מחליטה לצאת למאבק נגד המעשה הלא מוסרי (באמתלה של שמירה על תום הילדות, אך למעשה מתוך כוונה לצבור כוח), והכפר כולו נסחף למערבולת המעלה על פני השטח דווקא את הצביעות, התככים הפוליטיים, והיצרים הבוערים מתחת לחזות המהוגנת והשלווה של הכפר.
כפר האכזריות הקיצונית
לא מפתיע אם כן, שבנובלה "הנגר והכבשה" שמתארת את הסיפור הזה, ישנם קטעים אירוניים ואבסורדיים רבים. דל מסטו טוען כי הגישה שלו לסיפור היתה חייבת לגעת לפרקים באירוניה, "וזאת בלי לשכוח אפילו לרגע שנגיעות ההומור בסיפור אפלות, ושהן נוצרות באופן טבעי משחזור של הווי כפרי שמושתת על אכזריות קיצונית, כאשר כל תושב ותושבת פודים את מכסת הסדיזם שלהם. לכן ניסיתי לא לסטות מהייצוג הגלובלי שנטע הכפר הזה במוחי, על מנת שכל אירוע ודמות ישתלבו נאמנה באותו המכלול ויתכתבו עם הרעיון המרכזי של הנובלה".
בנובלה מופיעים שני נרטיבים מקבילים - התקרית המביכה של הנגר והכבשה וניסיונותיה של הנערה לוקרסיה, בת למשפחה מכובדת, לאבד את בתוליה כחלק מההתמרדות נגד הוריה. היא בוחרת דווקא במנואל העני, אך רצף של תקלות, חוסר תיאום וקונפליקטים מתנגשים מקשים עליה למלא את שאיפותיה והופכים את ההתרחשות למעין קומדיה של טעויות טראגית.
מדוע בחרת להציג את שני הסיפורים הללו יחד ומהם ההקשרים ביניהם?
"בתחילה היו רק הנגר והכבשה, אבל ככל שהתקדם הסיפור, גברה תחושת הריקנות שלי. היה לי חסר משהו על מנת שאוכל לחלץ את הדימוי שביקשתי להפיק מההרפתקה החדשה שלי בבוסקה. או אז צץ הקשר בין לוקרסיה ומנואל, ואיתם קו ההפרדה בדמותם של פסי הרכבת (דימוי שלקוח מהמציאות כפשוטה) ושל הפערים החברתיים. שני הסיפורים נשזרים ומשלימים זה את זה כדי לשקף את מהותו המוסרית של הכפר.
"הם משלימים זה את זה גם בקורבן שמתחולל באותו שבוע והכול הופך לחלק מאותו פולחן קתולי, וזאת על מנת שבפסקה האחרונה אפשר יהיה לדבר, באירוניה, על כפר מטוהר. מישהי כתבה שהנובלה כולה היא מיסת-פסחא פגאנית אחת גדולה, ואני מוצא שיש אמת בהערה שלה".
אנטוניו דל מסטו נולד ב-1938 ופרסם נובלות, סיפורים קצרים ומסות וזכה בפרסים רבים בארגנטינה. עד גיל שתיים-עשרה גדל באלפים האיטלקים ואחר כך, נאלץ לדבריו להתמודד עם המעבר הקיצוני למישורי הפאמפס האינסופיים בארגנטינה. דל מסטו מוצא קשר ישיר בין ילדותו ונעוריו לתמות שהוא מציג בסיפוריו כמבוגר. "אחד השיעורים שלמדתי מהמעבר הזה, כמו גם מהמעברים שבאו אחריו, הוא שכל מקום שבו אנו משתקעים הוא שטח שמוטל עלינו לכובשו," הוא מבאר.
מונע זיהום
"ובמקרים שבהם באמת עולה בידנו לקעקע בשטח הזה את עקבותינו האישיות, העוצמה שאנו שואבים מאותו צעד של טירונים משאירה עלינו את חותמה ומלווה אותנו עד יום מותנו. מאוחר יותר יזינו הכיבושים הללו את הספרות שננסה לכתוב".
"כל הרומנים שלי מושפעים מאותן התמודדויות ראשוניות, וקל לי לזהות אותן. 'מעשה בכבשה ובחלון פתוח', למשל, מתרחש בבוסקה, מחוז כפרי דמיוני ששימש תפאורה לשני הרומנים הקודמים שלי, 'תמיד קל לחזור הביתה' ו'בוסקה'. מובן שהמחוז הזה הוא העתק מדויק של הכפר שבו השתקעתי עם משפחתי לאחר שירדנו מהספינה, הן בנופיו והן ברוח תושביו. האלימות שרוחשת תחת אורחות הנימוסים, השלווה הכפרית המדומה, הצביעות, חוסר הסובלנות, הנם חלק מהתבלינים שמהם ניזונים הסיפורים הללו".
מהנובלה עולה ביקורת נוקבת על הבורגנות, הדת הקתולית והפוליטיקאים. האם אתה רואה בפועלך כסופר גם שליחות חברתית?
"אני כותב על נושאים שאני מכיר, וכבר מזמן החלטתי לספר את העולם על סמך החוויות האישיות שלי. המלחמה בילדותי, הדיקטטורה הצבאית בנעוריי, העוולות באופן כללי, הזלזול של בעלי השררה, השחיתות והפרברטיות, האדישות, היעדר החירות, הנכונות לקבל השפלות ולהיכנע למרוּת. עם זאת, בשום פנים לא הייתי מגדיר את עבודתי הספרותית כשליחות חברתית או מוסרית. כוונות כאלו הן ממני והלאה.
"אפשר להגדיר את הכותב כפועל של המילה, כמי שמשקיע זיעה ומאמצים, שאומר את דברו, שמוסר את עדותו, שמשתדל להפיק יופי, וגם לשקף את המיטב בנפש האדם - את אותו היסוד שמדי פעם בפעם מחכך את כנפו במצחנו. ואחרי כל אלו - אחרי שהטקסטים רואים אור ומתרחקים ממחברם, או אז צצים המבקרים, התיאורטיקנים, ומסבירים, מבארים ואומרים את דברם".
דל מסטו עסק במשלחי-יד רבים לפני שפנה לכתיבה ספרותית. בין השאר היה עיתונאי; מקצוע שתרם לו רבות באשר לאופן ההתייחסות שלו לכתיבת ספרות. "במערכות העיתון שבהן עבדתי תמיד התאפשר לי להתנהל בחופשיות, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת סגנון הכתיבה," הוא מספר. "לכן הטורים והמאמרים שלי קרובים לעולם הספרות יותר מאשר לעולם העיתונות. עוד לפני שהתחלתי לכתוב עבור עיתונים, האמנתי שבתחום הזה עליי להתנהל בזהירות.
"זה אמנם מספק לי פרנסה, אבל שבד בבד טמונות בו סכנות רבות ושבזמננו אנו, העיתונות מטבעה מאפשרת ולא אחת גם כופה כל מיני פתרונות קלים שעלולים להפוך להרגל מגונה ולעבור גם לכתיבה הספרותית. אין ספק שהחשדנות הזאת והחירות שעליה דיברתי קודם לכן מנעו במידה רבה את הזיהום של עבודתי הספרותית".
בכל הנוגע להשראה, דל מסטו מתקשה לבחור סופרים או אמנים ספציפיים מבלי
שיחוש כי הוא חוטא לכל אלו שלא בחר. ובכל זאת, הוא מציין את אלבר קאמי וצזארה פבזה כסופרים שתוקפם לא פג לעולם. לדידו, כל סוגה ספרותית תקפה, בתנאי שנשמר בה הכבוד לשפה, לדמיון, לשירה, לאמת.
האם יש דמות בנובלה שאתה מזדהה איתה במיוחד?
"לא ממש. מאידך, המחבר תמיד משתקף בדמויותיו. בנובלות שלי מופיעים מהגרים, שודדי בנקים, ילדות, סיפורים שלכל אחד מהם אווירה משלו, גיבורים שנבדלים אלו מאלו, אם כי כולם נובעים מאותו המקור. הספרים שאתה כותב תמיד הופכים בסוף לפסיפס אוטוביוגרפי נרחב, אתה תמיד מכרסם את אותה העצם בעודך מנסה להתמודד מזוויות שונות עם שתיים או שלוש האובססיות שמלוות אותך כבר מההתחלה".
תודה מיוחדת לרינת שניידובר על תרגום הראיון מספרדית.