ימאהה T-Max - אם זה לא שבור

פרוגריה היא מחלה גנטית נדירה שגורמת להזדקנות מואצת ולמוות מוקדם. וכמה שהיא נדירה אצל אנשים, ככה היא נפוצה בעולם הקטנועים: תציצו פעם בקוריאני 150 סמ"ק מודל 2009, וכמעט תמיד הוא ייראה בדרך לבית אבות. אבל הטי-מקס? הוא, לדורותיו, שואב לתוכו את כל הסקס-אפיל שקטנועים אחרים מאבדים. אפילו טי-מקסים ישנים מאוד - במיוחד הצהובים, משום מה - מפגינים כושר שרידות עיצובי כמעט מקביל לזה של אופנועים קלאסיים. לכל הפחות, הם עדיין נראים מודרניים יחסית לסביבה. ימאהה, בקיצור, מייצרת אלוף אנטי-אייג'ינג. למעשה, כששמעתי שמשיקים לו גירסה חדשה, הדבר הראשון שחשבתי היה: "וואלה? טי-מקס חדש? מעניין איך יקראו לו. הרי לטי-מקס הנוכחי עדיין קוראים הטי-מקס החדש, לא?".

אנשי השיווק של ימאהה טוענים שהוחלט להשיק את הטי-מקס ה"הכי חדש" בלוס אנג'לס כי "בדיוק כמוהו, היא מיוחדת ותוססת וזוהרת". אל תגלו לאף אחד, אבל נדמה לי שהסיבה האמיתית פשוט נשמעת קצת פחות טוב במסיבות עיתונאים: "אנחנו כאן כי באירופה קפוא בדצמבר". לא שיש לי טענות. החדרים האדמדמים ב-Redbury על הוליווד-פינת-וויין הם בגודל של דירת שיכון ממוצעת. יש בהם מכונת כביסה ומכונת קפה, מיטת אפיריון ואפילו פטיפון אמיתי, של פעם, שלא הצלחתי להתאפק וזרקתי עליו אל ג'ונסון ישן. שיהיה נעים במקלחת. ה-Redbury הוא מלון שמפגין את האופנתיות שלו באורות מסדרון עמומים, "ריח נושא" שמפוזר בכל החדרים, מועדון שפתוח עד שש בבוקר ועשן ירוק בקרב אורחיו. אבל כאמור, זה לא שאני מתלונן. טוב, אולי רק על הרעש של המוזיקה. הלו, שש בבוקר, תנו לישון.

הימים שלפני הרכיבה, בכל אופן, התחלקו כך: יום חמישי להתאוששות מהטיסה, יום שישי להתאקלמות בלוס אנג'לס, ויום שבת למנוחה. אז ממש כמו מאיר אריאל, מצאנו את עצמנו במכונית שכורה, מחפשים את האאוטלט הקרוב בחוסר כישרון מפואר. כשעמדנו להרים ידיים, ראינו פתאום על המדרכה אדם. אמיתי, עם רגליים וידיים והכל. זה לא מחזה נפוץ במיוחד ב-LA, אז עצרנו כדי לנסות להבין ממנו איך מגיעים לסיטדל, אאוטלט ענק ליד הקומרס קזינו. לירוי התנדב להסביר לנו מבפנים - הוא אפילו הציע "שישה-שבעה דולר זריזים" תמורת הטרמפ - וזינק בזריזות למושב האחורי.

"כל הכבוד שאתם לא פוחדים ממני", זרק לירוי כשיצאנו לדרך, ומיד התחלנו לפחד. במבט קצת יותר מקרוב התברר שיש ממה: הוא שכב על המושב האחורי כמו שהחבר'ה שוכבים על הטי-מקס, בתוספת כיסים אחוריים שנוגעים בעקבים, עגיל יהלום בכל אוזן ובנדנה שחורה על הראש. "אז מה", הוא שאל אחרי שסיפרנו לו מאיפה באנו, "מצאתם כבר את בית הכנסת שלכם?".

מה נשמקס

למחרת בבוקר התברר שכן, בטח, בהחלט. קוראים לו Mullholand Highway, הוא כביש ההרים האיכותי ביותר באזור לוס אנג'לס, וחתיכה ממנו - שנקראת, לגמרי לא במפתיע, "הנחש" - היא הכי קרוב שאפשר להגיע למסלול על כביש ציבורי. החלק המזרחי של הכביש, שממנו התחלנו את הרכיבה, הוא Mullholand Drive המפורסם, שמוכר פחות בגלל פניות ויותר בגלל טירות: לאורכו מפוזרות כמה מהאחוזות היותר מרשימות של הוליווד.

את החבר'ה שמגיעים לאזור בימי ראשון מכנים אנגלית "פטרול הדס" - "ראשי בנזין" - ותאמינו לי שאם הראשים של כל אלה שמגיעים לכאן בוויקאנד באמת היו מלאים בבנזין, לחברים של ג'ורג' בוש לא היה מה לחפש בטקסס. יש פה אלפים מהם, מכל הצבעים והסוגים: ממלאכי גיהנום אדומי צוואר ושחורי זקן בז'קטים מג'ינס עם שרוולים חתוכים, ועד נרקומני מהירות פיליפינים זעירים שנתלים בקושי על מפלצות סופר-ספורט מנוסרות אגזוז.

בצד הכביש ראינו דוקאטי מוכן למרוצים שהיה מושקע בכמה עשרות אלפי דולרים, ולידו הארלי שעבר כל-כך הרבה שינויים שהאימא שלו ממילווקי לא הייתה מזהה אותו: מהנמכה לבערך 50 סנטימטר מעל הכביש, דרך צביעה בסגול זוהר ועד Monkey Handles, כידון ארוך שמכונה ככה כי רוכבים שמשתמשים בו נראים כאילו הם נתלים מעץ. אבל מה שבאמת הפתיע לא היו היצירות המוטוריות המפוארות שבצידי הדרך, אלא דווקא משטרת התנועה הקליפורנית.

משטרת התנועה האמריקאית מפגינה בדרך כלל יד קלה על ההדק. מי שמורגל בזה - וחושש מזה, כמונו - בוודאי יופתע מהסובלנות שלהם באזור מלהולנד. לפחות פעמיים ראיתי אופנוע ספורט משחרר גיצים בפנייה לצד ניידת חונה, והשוטרים רק הינהנו בהערכה. חשנו הקלה גדולה כשגילינו שהמשטרה לצידנו, כי מהמושב של הטי-מקס החדש קשה במיוחד להתאפק. במיוחד כי נדמה שהמוביל, רוכב מרוצים הולנדי צעיר, לקה בדלקת בפרק יד ימין: היא ננעלה קרוב מאוד לפול-גז כמעט כל הזמן.

את 20 הדקות הראשונות על הטי-מקס העוד-יותר-חדש ביליתי בהדגמה משועשעת מעצמה של כל הקלישאות שדבקו בקטנוע-העל האגדי. בהתחלה ישבתי עליו כמו לירוי במושב האחורי: חצי שכיבה אגבית, שני שלישים כף רגל בולטת מחוץ לקליפה שלו, יד אחת על הכידון וביד שנייה סיגריה. הדבר המצער היחיד היה שלא היו איתי הפרופס המתאימים, כי התמונה המושלמת כוללת גם משקף כהה וקצר, נייקי שחורות, טרנינג לבן ושיער פנים מעוצב.

תגידו מה שתגידו על חוש האופנה המפוקפק של רוכבי הטי-מקס המקומיים, ברור שכישרון לא חסר להם. לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותם בהחלקות-סחיפה מרשימות מתחת לגשר קרליבך, והאגדה מספרת גם על כמה שמצטיינים בווילי. אבל כבישי גוש דן הם לא באמת בנצ'מרק לרכיבה ספורטיבית, ובשביל הנחש של מלהולנד הראה הקטנוע המשובח הזה עד כמה הוא יכול להיות מגוון.

את יום הרכיבה חתכנו באמצע ב-Paradise Cove, מסעדת חוף שמגישה שרימפ קוקטייל בגיגית כביסה ו-Root beer שאני ממליץ לכם לנסות כשתהיו במצב רוח לטעם של בן-גיי. סיכום הביניים, בכל אופן, היה ברור: הטי-מקס החדש טוב יותר מקודמו. אולי רק בקצת, אבל בכל פרמטר: קצת יותר נוח, קצת יותר חד, קצת יותר מהיר וגמיש ויעיל.

נשמקס מצוין

אני מצטער על זה, בחיי, אבל נסו בכל זאת לחזור לרגע לשיעור ההוא במתמטיקה שלא נרדמתם בו. זוכרים את שני העיגולים שרק חלק קטן שלהם חופף? אז אם נשים באחד העיגולים אופנועים ובשני קטנועים, הטי-מקס הוא למעשה הכלי היחיד שראוי לשכון בנקודת החפיפה ביניהם. הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי הם הרבה יותר קטנועים מאופנועים, ולג'ילרה GP800 יש אמנם יכולו ספורטיבית כמעט-קיצונית, אבל יחד איתה מגיעות בעיות אמינות קיצוניות כמעט באותה מידה.

אני מניח שזאת הסיבה המרכזית לכך שהטי-מקס הוא להיט מכירות מקומי ועולמי שמאחוריו כבר 180 אלף חתיכות ב-11 שנים. המתחרים שלו פשוט לא הצליחו עד היום לייצר מכשיר דו-גלגלי שהחבילה הכוללת שהוא מציע - גם אמינות, גם ספורטיביות, גם שימושיות וגם אופנתיות - תתקרב לזאת של הימאהה הדחוס. לכן הדומיננטיות של הטי-מקס בשוק קטנועי העל מזכירה את זאת של ב.מ.וו בשוק האופנועים הדו-שימושיים הגדולים: צריך משקפת כדי לראות את זה שנמצא במקום השני.

אני יכול להמשיך להתפלסף פה עד הגיליון הבא, אבל השורה התחתונה של הטי־מקס החדש - בדיוק כמו במקרה של שלושת קודמיו - פשוטה מאוד: אם יש לך כסף בשבילו, אין לך שום סיבה לקנות משהו אחר. ואם אין לך כסף בשבילו, אז תתחיל לחסוך. אה, ואם בא לכם קצת צחוקים כל-כך מרושעים שיתחשק לכם ללטף חתול לבן, אז תקלידו Mullholand Highway crashes ביוטיוב.

ועכשיו ממש בקצרה:

 מנוע: אם אתם לא מצפים ליחס כ"ס-משקל של יותר מאחד לאחד, ואם לא ירדתם הרגע מאופנוע ליטר חדש, אין סיכוי שאתם צריכים יותר ממנוע ה-530 סמ"ק של הטי-מקס החדש. 46.5 כ"ס הוא נותן, שזה שלושה יותר מהטי-מקס הקודם, והוא גמיש וחסכוני וחלק ועושה בדיוק את הרעש הנכון. עד שתחליפו לו את האגזוז, זאת אומרת. *****

עיצוב: במבט צד - להוציא אגזוז שכבר נראה מעט מיושן, אבל הוא כאמור לא יישאר שם הרבה זמן - הטי-מקס החדש נראה מצוין, עם הקורה הרחבה המעוצבת כבומרנג והמאותתים בקצה התחתון של המסכה. גם העורף והחזית שלו מאוד אטרקטיביים, במיוחד מבט היתוש הזועם של הפנסים הקדמיים. המשקף הקדמי שלא נוגע בגוף? בקשר לזה אני לא בטוח. בכל מקרה, בעיני הוא היה ונשאר הקטנוע הכי יפה בעולם. ****

ביצועים: התנצלתי כשחזרנו למלון, אבל הטי-מקס החדש ואני הותכנו זה לתוך זה כבר אחרי קילומטרים ספורים. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת: המתלים המצוינים, שרשרת ההינע החדשה, השינוי הקל בצורה ובזווית של הכידון או הדיאטה בת ארבעת הקילוגרמים שהביאה אותו ל-200 עגול. בכל אופן, התחברנו בפופיק. כבר אמרתי, סליחה.