הגיע הזמן לקבוע את הגבול

בעוד שלושה שבועות אמורה ישראל להגיש לקוורטט - ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם - את הצעתה לגבול בינה לבין המדינה הפלסטינית, לכשזו תקום. אבל במזרח- תיכון בכלל, ובירושלים בפרט, לוחות זמנים אפילו אינם בגדר המלצה. זה היה אמור להיות המתווה לקראת כניסה למשא-ומתן ולחידוש התהליך המדיני לאחר קיפאון מוחלט של שלוש שנים. הפלסטינים הגישו לקוורטט את הצעתם לפני כחודש וחצי, ושבו והגישו אותה בעמאן ביום שלישי השבוע. לישראל, כך נראה, לא אצה הדרך להגיש ביוזמתה הצעה כלשהי לקוורטט. ההערכה היא כי המפגשים בעמאן נועדו להרוויח זמן, להפחית לחץ בינלאומי, ולא כדי לגבש עמדה ישראלית.

ובכל זאת, האם באמת אין שום חשיבות ללוחות זמנים באזורנו? ליוזמה מדינית ישראלית? הרי מימוש החזון הציוני של בית לאומי לעם היהודי מכתיב פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כי אם לא נחתור לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, נהפוך למדינה בלתי שוויונית או למדינה פלסטינית-יהודית. נשיא ארה"ב, גם לא בשנת בחירות, לא יעשה בשבילנו את העבודה.

עוד בערוץ הדעות :

מה עוד צריך לקרות כדי שלדור יפרוש? / חיים משגב

בשנים האחרונות מתברר שצריך להתאמץ הרבה יותר, כדי לשמר את מה שהקימו פה לפנינו. כדי להשיג לכידות לאומית לטווח הארוך, שגשוג והתפתחות במדינה שוויונית וצודקת, צריך לקבוע גבולות. קודם כל גיאוגרפיים, ואחר כך בכל תחומי חיינו: מוסר, נשיאה בנטל, זכויות יסוד. אין להיבהל גם מצעדים חד-צדדיים כל עוד אינם סותרים את חזון שתי המדינות אלא מקדמים בפועל מציאות של שתי מדינות.

תחילה יש לדרוש מהממשלה לקבוע את גבולות המדינה. הנה מתווה אפשרי: גבולותיה של ישראל ייקבעו על-ידה, על בסיס של תוואי גדר ההפרדה ויכללו את גושי ההתיישבות הגדולים; אני לא מוכן להשאיר את הזירה לקיצונים משני הצדדים שיקבעו את גבולותינו. בעשור האחרון נעשו עבודות מחקר רציניות שמאפשרות לספח 4-6 אחוזים משטח יהודה ושומרון, ולכלול בשטח זה 75% ויותר מהמתיישבים הישראלים, כנגד חילופי שטחים בהיקף דומה. 

הבה ניערך מבעוד מועד לפנות התנחלויות שמחוץ לגושי התיישבות הגדולים. זה אינטרס ישראלי מובהק, בלי שום קשר לשמאל וימין. הציבור צריך להפנים את הדחיפות, ולדרוש מהממשלה לקדם ברצינות את פתרון שתי המדינות. יש להתקדם במקביל: הן תוך הסכמה עם הפלסטינים ובתיאום עמם והן בתהליך בלתי מותנה שתלוי בהכרעה ישראלית עצמאית בלבד לגבי גבולותיה. כך תתחזק ישראל במשא ומתן, ובו-זמנית תתקרב אל היעד של מדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה.

להיערך לקליטת המתיישבים

זוכרים את בגדי המלך החדשים של אנדרסן: מדברים בלי הפסק על משא ומתן, על שתי מדינות, על תהליך מדיני, אבל במציאות לא קורה דבר. המלך הוא עירום. אין משא ומתן. רק איפה הילד שיצעק את האמת כשהכל שותקים? הגענו למצב קשה של עימות מדיני ודיפלומטי בכל הזירות הבינלאומיות, תוך בידוד קשה ודה לגיטימציה, תוך-כדי התפרקות מוחלטת של ערכי היסוד של החברה הישראלית. וזה בלתי נסלח. דרושה הנהגה דוברת אמת, לנו, אך גם לשכנינו, וצריך גם להפנים: שלום וביטחון משיגים בעבודה קשה, בפשרות כואבות, לא בתשואות באו"ם או בקונגרס. לא במפגשים מתוקשרים אחת לחצי שנה, וגם לא בהתנצחות משפטית בבתי הדין הבינלאומיים.

איך, אם כך, לעצב מציאות אזורית של שתי מדינות לשני עמים. צריך להניח תשתית שתעודד את חזרתם לישראל של מתיישבים ישראלים, שחיים כיום ממזרח לגדר. המתיישבים אינם אויבים, וצריך לדבר איתם על עתידם ברצינות וביושר. שליחותם של חלק מהם הרי תסתיים, לטובת עתידה של המדינה כבית הלאומי של העם היהודי, ולכן צריך להכין היטב ומבעוד מועד את קליטתם, תוך מודעות לקורבנם האישי, המשפחתי והקהילתי.

נדרש שיח ישראלי רציני, דיאלוג פנים-ישראלי אמפתי ומכבד, המתמקד בשיח עם המתיישבים. ממשלה אחראית צריכה במקביל, לתכנן את ההתיישבות לאחר הפינוי, ליצור לגיטימציה למהלך תוך שיח משתף, וחקיקה מתאימה. ואת כל זה צריך לעשות עם תהליך מדיני, ובלעדיו.

אל"מ (מיל.) עו"ד גלעד שר הוא יו"ר משותף של עתיד כחול לבן

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il