משינה בהופעה: אז למה לי אנפלאגד עכשיו?
לא בטוח שמופע אנפלאגד מתאים ללהיטי משינה, אך העיבודים המחודשים הם סיבה נוספת להשיבם מן העבר - גם אם הם נינוחים מדי. הרי גם אנחנו שהאזנו להם בצעירותנו, הפכנו לכאלה
אחרי מופע אנפלאגד מצליח, החליטו חברי להקת "משינה", לקחת אותו כדבריהם "צעד אחד קדימה", ולהתקרב אל הקהל, ממש כמו מפגש של חברים ותיקים שמנגנים ושרים יחד. ומה מתאים לכך יותר, מאשר מודל האנפלאגד של האחים הגדולים מ-MTV? מופע אנפלאגד בפרשנות מקומית כמובן.
מועדון הבארבי סודר מחדש לכבוד המופע החגיגי והציב במה מרכזית עליה עתידים לשבת במעגל חברי הלהקה, מוקפת בשולחנות ובשנדלירים רומנטיים. ביצועים בלתי נשכחים של נירוונה, אריק קלפטון, אליס אין צ'יינס ופרל ג'אם, התנגנו בראש. באוויר הייתה ציפייה.
לעשות את זה בישיבה
המופע המיוחד, פותח את סיבוב ההופעות של הלהקה, לרגל השקת מארז אנפלאגד כפול שייצא החודש. תוך פחות מחצי שעה מרגע פתיחת הדלתות, האולם היה מלא עד אפס מקום. מדובר בקהל שעומד בזמנים. מבט קצר מסביב גילה לא מעט מפרצים וקרחות, סווטשירטים, מצחים שכתוב עליהם "הייטקיסטים" וקבוצות חברים שנראו כאילו הם הכירו בצבא או במשרד.
המשימה היתה ברורה: להצליח לגרום לשירים המוכרים עם הסאונד האהוב "של פעם" להישמע אחרת ואולי מתוך כך, להוליד משהו חדש ובעל ערך. והכי חשוב: בלי להתאמץ. אין ספק, קשה להתחרות בנעורים ובכישרון מתפרץ, בייחוד אם הם היו אצלך בידיים.
אך בדיוק כפי שמושאי האהבה עליהם נכתבו השירים השתנו לאורך 25 השנים בהם קיימת הלהקה, כך ניתן גם לקוות, שהסאונד המופק מהכלים, הווקליות, העיבודים - יביאו משהו שונה מעצם היות האמנים שונים גם הם. רבים מתקשים לעשות זאת, אך יחידי סגולה מטיבים למצוא את קולם החדש לאחר גישוש הכרחי באפלה ויוצאים אל האור אחרים, אך אמיתיים. אם הם מצליחים לשיר את זה, הרווחנו.
כן באנו ליהנות
משינה פתחו ב"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", בביצוע מוצלח שהתאים להתחלה. הקהל שממש ביקש להתמסר, מיהר לשיר ביחד איתם את שורת הסיום של השיר. הם המשיכו עם "להתראות נעורים שלום אהבה", ואחריו עם "אישה" בביצוע מצוין, שיר טוב שלא נשמע הרבה בהופעות החשמליות. הקהל נדלק, ואחריו פתח בנאי את המופע באופן רשמי, וציין שלהופיע ככה "זו סיטואציה די ביזארית, אבל מה רע לנו". באמת לא רע להם או לנו, נראה שלכולם די נוח.
כשמשינה זורמים עם "בדרך אל הים", כולם כבר מרגישים בבית. המוטיבים הים תיכוניים שנוספים לנגינה, אותו סאונד מזרחי קל שמזוהה עם הגיטרות של משינה, עושה את העבודה. הקהל מגיב במחיאות כפיים ונענועים קלים, אווירת חאפלה לייט, שתופסת טוויסט עם יעל דקלבאום, ששרה באנגלית את "Strange" של גרייס ג'ונס ומראה תוספת מבורכת של בחורה עם קול עמוק והכי חשוב, מלא באנרגיה.
משם הם עוברים ל"פולארויד", שיר מצוין ולא המנוני שבדומה ל"אישה", מקבל חיים משל עצמו בגרסת האנפלאגד. בנאי יוצא מהמעגל כפי שהבטיח בתחילת המופע, מסתובב ושר לאלו שהפנה אליהם עד כה את הגב.
אווירת ערב השירה בציבור, מלווה את "את לא כמו כולם" ואת "לא יכול לעצור את זה", שגם לו הקול הנשי מוסיף מאוד. בנאי מספר קצת על השנים בהן הייתה הלהקה בנפרד וגולש מתוך כך אל "מעבר להרים" הנפלא, שכתב והלחין עמיר לב. נדמה שמשהו אחר נדלק בחברי הלהקה עם השיר הזה, עוצמה שטמונה כנראה בסיפור ובמילים. כשהם מגיעים לשורת הסיום "הוא יחזיק את הטבעת עם האצבע שלחצה ויישבע לה לכל החיים", ואיגי נותן חזק בתופים - אפשר לראות ניצוץ.
משירים עם ביצוע סתמי כמו "מדורה קטנה" ו"התשובה", עוברים לדואט של דקלבאום ובנאי - "אכזבה", אחד מהשירים הטובים של המופע. הקהל עומד ורוקד ב"אבל אין", שמבוצע בסגנון רגאיי דאב ו"הכל התחיל בנאצר" מקפיץ את כל מי שעדיין נשאר לשבת - וכלל ג'אם מעולה בסיום. שיא נוסף של הערב נרשם עם ביצוע "קאנטרי ג'ו". הקהל המסור הריע, אחרי "והקהל מריע". מישהו בטח הקליט את זה. את "אין מקום אחר" מבצע בנאי בסולו שקט ביחד עם פיטר רוט שמצטרף אליו. תרומתו המוזיקלית של רוט לאורך המופע, בהחלט ניכרת.
"אחכה לך בשדות" שסגר את המופע לפני ההדרן, גורם להמונים לזוז, אבל הקשר בינו ובין אנפלאגד רופף והוא לא נשמע מספיק שונה מגרסת המקור. הפורמט לא אפשר לבנאי, שקם מהכיסא, להשתולל כמו שרצה ובדומה לשיר, נפל גם הוא בין הכיסאות. ההדרן כלל כצפוי את "דני" ואת "הכוכבים דולקים על אש קטנה" והערב נחתם בדיסטורשן מעולה שהגיע בסוף "משהו קטן וטוב", שיר שנשמע בבארבי הרבה יותר מעניין מאשר באולפן.
האם משינה הם מספיק פלאגד בשביל להיות גדולים באנפלאגד? לא בטוח. אך נראה כי במרחב המוזיקלי הנוכחי בו מתנהלת הלהקה, זו הבחירה הנכונה ביותר עבורה. בניגוד לאלבומי האולפן האחרונים של הלהקה, על הבמה הזו, ובפורמט הזה - מול יעל דקלבאום ופיטר רוט, המתפקדים כסוג של קהל פנימי - היא נשמעת במקום. כאחת הלהקות הגדולות, המקצועיות, המושמעות והברוכות בלהיטים שקמו כאן, משינה לוחצת על כפתורי הנוסטלגיה של כולנו, גם כשלה ולקהל קצת יותר מידי נוח על הכיסא.
