הילד לא משתלב? כך תעזרו לו להיות חברותי יותר

"אלוהים, עשה שרק הפעם היא לא תתבודד", ממלמלת אחת ועיניה מלטפות-דוחפות את בת החמש שלה. "שתפסיק לשחק עם הבובה, שתתקרב לדבוקת הבנות, שהצחוק העליז הבוקע ממנה קודח לי חור בלב".

הטורים האחרונים של גיל ונטורה בערוץ הורים:

התפרצויות זעם? אולי זו בעיה בוויסות החושי

האם בנים יחידים באמת מפונקים יותר?

• צרחתם על הילדה בלי שליטה? תסלחו לעצמכם
  

האמא השנייה כבר מזמן לא שם. הילדון שלה צווח וצוהל בראש כנופייה חמודה של בני ארבע. התפילה שלה נושאת צליל אחר. רק שלא יבוא עכשיו תסכול. שלא יפול. שלא יתנגש. כבר חודשים היא רואה איך ההתלהבות של המלאך שלה נדלקת בשניה והופכת לאלימות, למטח של רוגז, ונמאס לה, כל כך נמאס לה, לקבל את המבטים הנוזפים של ההורים האחרים בגן. אם רק היו מבינים ש...

1. המרכיב הבסיסי: להתאפק

באופן פרדוקסלי, האלמנט הראשון שמאפשר אינטראקציה חברתית אמיתית מקפל בתוכו את ההתנהגות הכי לא חברתית: לשתוק, להתאפק, לא להגיב, לחכות. למרבה הצער עבור חלק נכבד מהישראלים שיחה מוגדרת כ"הזדמנות להשמיע את דבריי ולהאדיר את עצמי, עם הפרעות נסבלות מהצד השני".

לא יעזור בית דין – מגע חברתי מחייב הקשבה, ואם נלבש לרגע כובע של מורה לדקדוק, "הקשבה" פירושה הפניית קשב – כיוון אנטנת הקליטה שלנו אל האחר על מנת לאסוף אלינו את החומר שהוא משדר.

איך מפתחים את שריר האיפוק? משחקי חברה, למשל. כל פעילות מהנה שכוללת בתוכה חוקים ומחייבת אפיזודות של המתנה תעשה נפלאות אם מתמידים בה. זה יכול להיות "דג מלוח", באולינג, מחבואים, להתגלץ' בתורות – והרשימה עוד מסולסלת. טיפ נוסף – תחזקו אותו (חיבוק, דבר שבח, טיול תענוגות מסביב לעולם) על כל פעם שבה הוא מצליח להמתין.

2. היכולת לדבר על העולם הפנימי

באופן נורמטיבי, ילדים בכיוון גיל שלוש-ארבע עולים על תובנה מטורפת: האדם הוא יצור שמופעל מבפנים. הילדון אולי לא יכול להרצות לכם באופן רהוט על מרכיבי הנפש, אבל איכשהו הוא קולט שישויות סמויות כגון רגשות, מוטיבציות, אמונות וגופי ידע הם הם הדברים שמכוונים את ההתנהגות שלו ואת ההתנהגות של אחרים. מסקנה יישומית – ככל שתעודדו אותו לדבר על המרכיבים האלו (או לבטא אותם באופן לא מילולי) המנוע החברתי שלו יתחזק.

נשמע יפה, אבל איך לכל הרוחות עושים זאת? מדברים על דברים, משחקים אותם ובעיקר – שואלים שאלות עליהם. דווקא שאלות ישירות תהיינה פחות אפקטיביות כאן ("איך אתה מרגיש חמודי? מה אתה חושב על החיים שלך, סוכריה מתוקה שלי?"). עדיף לתרגל את האינטרוספקציה של

הילד בשאלות על משחקים, צעצועים, דמויות בסיפורים ואפילו – רחמנא ליצלן – שאלות על גיבורי טלויזיה אהובים.

כוונו אותו להתייחס למניעים, מחשבות, רגשות של דמויות שהוא מזדהה איתן. קשה לכם? לכו דרך משחקי תפקידים – נסו להמחיז כעס, שמחה, עצב. גם אם זה מביך מעט, אל תשכחו את הרציונל – הרבה יותר קל להיות בקשר אם הגשר בין מה שאנחנו חושבים/מרגישים לבין מה שאנחנו אומרים סלול היטב.

3. היכולת לייצר מסר שמותאם לשומע

לפוליטיקאים יש את הפריבילגיה לא לענות לשאלה. לנו לא. בין אם הילד שלך מדבר עם חבר או משחק איתו תופסת, הוא עסוק במה שנקרא "התנהגות משלימה" – ריקוד חברתי רציף של תן וקח. התשובות צריכות להתאים לשאלות. היד שמוסרת את הכדור חייבת לוודא שבצד השני מושטות ידיים לתפוס אותו.

אז קודם כל, הורים יקרים, סבלנות. היכולת לפענח סימנים נרכשת בתהליך איטי והדרגתי ומעצם טבעה היא מנומרת פה ושם בכישלונות קידוד. יש המון דברים שיכולים לסייע לילד שלכם "לקרוא" את האחר. החל בפעילות ספורטיבית קבוצתית, עבור במשחקי ניחוש למיניהם וכלה בסתם שיחת הסבר הורית טובה. אין ולא יהיה רצפט מדוד בן עשרה שלבים לפיתוח המרכיב הזה, אבל יכולה להיות מחויבות שקטה של ההורה: ההחלטה הפנימית לוודא שהילד שלי יבין את כוונותי ודבריי בסופו של יום, ולא פחות חשוב – ההחלטה לנסות להבין, ייקח כמה שייקח, את מה שהוא רוצה להגיד לי.

ומי ייתן ש2012 תהיה שנתם של ה-nice guys...

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל