"היקום הטרגי שלנו": רוחניות נטולת פנטזיות
הרומן החדש של סקרלט תומס "היקום הטרגי שלנו" חסר את הרפתקאות המדע הבדיוני שמילאו את "סופו של מר Y", אבל מפצה עליהם בתיאור מדויק עד כאב של מערכות יחסים כושלות ומשברי זהות, לצד הנחמה שבסריגה (כן, סריגה) וקצת ניו אייג'
אישה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה שונאת את בן הזוג שלה מזה שבע שנים, חיה בחור בריטי טחוב ליד הים, לא מצליחה לכתוב את הרומן המבטיח שלה, מתפרנסת מכתיבת ספרי מדע בדיוני לנוער בשם בדוי ומאוהבת במרצה גמלאי שמבוגר ממנה בכמעט 20 שנה. נשמע כמו רומן רומנטי? קצת, אבל "היקום הטרגי שלנו", ספרה החדש של סקרלט תומס, עוסק בנושא אחר לגמרי.
למי שמכיר את הסופרת מספרה הקודם, השביעי במספר והראשון שתורגם לעברית, "סופו של מר Y" מחכה הפתעה בקריאת ספרה החדש. "היקום הטרגי שלנו", שמתורגם לעברית שנה בלבד לאחר שראה אור - וטוב שכך, משתמש בהרבה פחות אלמנטים מעולם המדע בדיוני והפנטזיה יחסית לקודמו. בהתאמה, גם הדיאלוגים בהם תומס משבצת הסברים פילוסופיים בזעיר אנפין מועטים יותר ברומן החדש, מה שהופך אותם לקלים יותר לעיכול ולמחשבה, גם למי שמכיר את העקרונות עליהם היא מדברת, וגם למי שפוגש בהם לראשונה.
אחת משלנו
במרכזו של הספר עומדת גיבורה נשית שמתפקדת כמספרת מעוררת הזדהות, ומעבירה את הקוראים מסע בעולמה הפרטי והסגרירי, בזיכרונותיה כילדה ובמשברים האישיים הנוכחיים בחייה. השוני הגדול בין הספר הזה לקודמו טמון בדיוק כאן: בעוד ב"סופו של מר Y" בעיותיה האישיות של הגיבורה אריאל היו רק תבלין ריאליסטי לסיפור פילוסופי גדול מהחיים, כאן חייה של הגיבורה מג אמנם לא חפים מהרהורים על יכולות על טבעיות וקסמים, אך הם אמצעי כדי לחלוק ולפתור את המורכבויות בחייה, שהיא מורכבויות ולבטים של אדם רגיל - לאו דווקא מישהו עם כוחות מיוחדים. אחת משלנו.
הסיפור עוסק גם בנושא הכתיבה תחת שם בדוי, כאשר מג והוצאת הספרים תחתיה היא עובדת אחראים על עיצוב וטיפוח דמות פיקטיבית שלמה לסופר שאינו קיים - שאת ספריו כותבים עשרות סופרי צללים. כמו כדי להתריס בנושא זה, הספר שזור בפרטים ביוגרפיים המתקשרים לדמותה של תומס עצמה, כפי שקוראיה עשויים לדמיין אותה. מג היא סופרת בגילה של תומס, שגם מלמדת כתיבה ומבקרת ספרים, ואף חיה בדארטמות' באנגליה, בה בילתה תומס שנים מחייה.
בעודה טובעת בכתיבת רבי מכר שטחיים ושמרניים לנוער, ביקורות על ספרי ניו אייג' המתיימרים להסביר לה את משמעות היקום ולהבטיח חיי נצח בהם כולנו נהיה "הגיבורים של הסיפור שלנו", מנסה מג לשכתב את הרומן "הרציני" שלה ללא הצלחה. כל כמה עמודים היא מנסה להמציא אותו מחדש, רוצה לבסס אותו על פרטים מחייה, לכתוב אותו כשרבוטים ביומן דמיוני ולייצר תוכן "מטא בדיוני".
במקביל ליחסיה המתפוררים עם בן זוגה, מג נמצאת בעיצומו של ויכוח עם חברה טובה בשם וי, שהיא גם דמות אם. חברתה היא חוקרת היסטוריה שטוענת שהמבנה הסיפורי כפי שהוא מוכר לנו כיום, עם התחלה אמצע וסוף בו הגיבור משתנה וזוכה לתובנה כלשהי, הוא רק עוד סממן חולה של העולם המערבי. בניגוד לדעתה של מג, חובבת מבנה טרגדיה קלאסי, חברתה טוענת שקיימים סיפורים אחרים, סיפורי זן למשל, שהם "סיפור ללא סיפור", בלי פואנטה, בלי עלילה מובנית, ושהם, אם כבר, משמשים מודל נכון יותר לחיים.
רוחניות וארציות
מרוב כתיבה על כתיבה ניתן ללכת לאיבוד בתוך ההרהורים שהספר מציע, וגם לקוות שמה שאנחנו קוראים הוא בעצמו פיסת מציאות שתומס חולקת איתנו באופן אינטימי ופומבי כל כך. בעוד המחשבה הזו עולה, כבר מובן שהיא רק עוד אמירה על מהי כתיבה, ומהי קריאה. זהו חלק מייחודו של הספר המתמצת את קסמה של כל יצירה באשר היא - לא משנה מה ממנה אכן קרה ליוצר, היא בשלמותה ובמנותק ממנו מעבירה תחושות וחוויות עוצמתיות עבור הקוראים, עד שאנחנו מסוגלים לקבל אותה כ"דבר האמיתי" - כתובנה על החיים עצמם. מג, הדמות שתומס יצרה, מספקת לקורא תמונה מייצגת של משבר טרום גיל העמידה ושל חיפוש אחר משמעות, ומעלה בו תהייה האם יש משהו מעבר לעולם המוחשי והמעט אפרורי בו אנו חיים.
כמו חייהן של דמויותיו, "היקום הטרגי שלנו" לא חד משמעי לגבי אמונות שונות, בעיקר תפיסות ניו אייג'יות ורוחניות למיניהן. הגיבורה שלו כותבת על ספרים המלמדים טארוט ועל ספרי עזרה עצמית רוחניים שונים ומשונים ממקום ביקורתי ומלגלג, אך בו זמנית מתנסה בהדרכות הכתובות בהן בעצמה - שמעלות בה זיכרונות ילדות על רוחות וקסמים, ולחלקן יש השפעה לא מבוטלת על מסלול חייה.
קצת כמו היחס המכבד שתומס מעניקה להומיאופתיה ב"מר Y", מג מכניסה את הקורא לעולם האמונות הרוחניות השונות, מצמחי מרפא ועד טלפתיה באופן חד ומעניין. מי שרואה באמונות אלו שטות גמורה יכול לקרוא אותן כמוטיבים המשליכים על מצבה הנפשי של הגיבורה ועל הבחירות שהיא עושה בחייה, ומי שמאמין בהן יכול לקרוא אותן כאמיתות שרירות וקיימות בסיפור.
תורות אלו מעניקות בצורה מעודנת מאוד את הלייטמוטיב המעט מיסטי, שנחוץ כדי להבהיר את משמעות הכתיבה ויכולת המצאתה של הגיבורה בעולם בו היא חיה. תומס מצליחה לטפל בנושאים אלו מבלי להישמע מגוחכת או "רוחניקית" בעצמה, ומבהירה דרכם את היחס לכתיבת סיפור כאל פעולה עתיקת יומין בעלת משמעות עמוקה והשלכות, מקבילה כמעט לפעולה בעלת כוחות על טבעיים, כשמעל הכול החשיבות היא, מבלי שהיא נאמרת מפורשות, מציאת איזון נכון ביחס שאנו מעניקים לדברים הקורים לנו ולסובבים אותנו, בימי חיינו.
"היקום הטרגי שלנו", מאת סקרלט תומס. תרגמה: קטיה בנוביץ'. הוצאת ידיעות ספרים. 398 עמ'.
