פתאום זה היכה בי: הילדה מתביישת בי!

בסוף השבוע שעבר נסעה הילדה לכנס מחול באילת. אני מודה שמאוד חששתי לשלוח ילדה בת 13 לבדה, אבל החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לשחרר את הגוזלית מהקן.

עד לפני אותה נסיעה מערכת היחסים הטלפונית ששררה בינינו הייתה ברורה לחלוטין. היא הייתה מצלצלת אליי ללא הכרה - מהרגע שבו הסתיים יום הלימודים ועד הרגע שבו היינו נפגשות. ואני? הייתי כמובן עונה. תמיד.

אני מודה שבשלב הראשון שבו הענקנו לה בעוונותינו את הסלולרי עוד שקלתי להעמיד גבולות בנוסח: "אמא עובדת ולא מפריעים לה, אלא אם העולם קורס". אבל אז היכתה בי המחשבה שהילדה תרגיש שאמא שלה מתפקדת כאוזן קשבת רק לפי שעות, כאילו הייתה עובדת עירייה, וירדתי מזה.

אבל היה לזה מחיר: הילדה נהגה לצלצל אלי לא פחות מחמש פעמים ביום, מדי יום, כדי לדון איתי בנושאים שברומו של עולם. על הפרק: מה היא תאכל היום, מה קרה בהסעה, מה היא אמרה לו ומה הוא ענה לה. אני מצדי לא נשארתי חייבת והעליתי נושאים שנתפסו בעיניה כחסרי חשיבות כמו: מתי המבחן הבא, כמה היא קיבלה בבוחן ומה הם למדו באותו יום בהיסטוריה.

השעות הראשונות: אס.אם.אס בכל רגע

הקריירה הרצופה שלה מזה תקופה ארוכה כמטלפנת סדרתית היא זו שנסכה בי שקט וביטחון שהילדה כבר תמצא דרך לתקשר איתי בכל שעות היום במהלך סוף השבוע הראשון שלה לבד באילת. אבל לא הייתי מוכנה בכלל למה שקרה.

בשעות הראשונות לנסיעתה הילדה עוד סימסה לי בכל חצי שעה. כמו ג’י-פי-אס קטן היא עדכנה אותי בכל רגע היכן הם נמצאים, מתי הם עוצרים ואיזה סנדוויץ’ היא קנתה. מאוחר יותר היא סימסה שהם הגיעו למלון.

אני נכנסתי לשאננות ושקעתי בעיסוקיי בענייני הבית, העבודה והילדים. ובמהרה הגיעו שעות הערב  ופתאום קלטתי שמאז הצהריים לא שמעתי ממנה דבר. לא שיחת טלפון, לא אס.אם.אס קטן. כלום.

כמובן שמיד סימסתי כדי לברר מה קורה. "הכול בסדר", היא סימסה בחזרה וכתבה שהיא רוקדת ונהנית מכל רגע.

שעות הלילה: הטלפון לא מצלצל

השעות עברו והלילה הגיע. כולם כבר נרדמו ואני הרגשתי שאני נעשית חסרת סבלנות. הטלפון לא צלצל ואני התחלתי להרגיש כמו אדם מכור. העצבים שלי הלכו וגברו. הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב ולא מצאתי את עצמי. למה היא לא מתקשרת?

בסופו של דבר החלטתי לצלצל אליה. שוב. אבל הופניתי מיד למשיבון. צלצלתי שוב ושוב - ובכל פעם שמעתי ניתוק. סימסתי שוב כדי לברר מה קורה. "אני בדרך למסיבה", היא סימסה בחזרה.

בשלב הזה כבר הפכתי להיסטרית לגמרי. לאיזו מסיבה, לעזאזל, הילדה הולכת בשעה 12 בלילה? שוב צלצלתי ושוב שמעתי ניתוק. "תעני לי מיד!", סימסתי לה. צלצלתי והיא, באי חשק מופגן, ענתה. בטון אנטיפתי לחלוטין, בלחש, היא הסבירה לי שהיא נמצאת עם כל החברות שלה והיא ממש לא יכולה לדבר עכשיו, אז לילה טוב.

ואז זה היכה בי: הילדה פשוט סיננה אותי! היא נמצאת עם חברות ומתפדחת לדבר איתי. העלבון צרב וגם הכעיס, ולא יכולתי שלא לנסות לשחזר מתי זה בדיוק קרה.

כבר שמעתי על חברות שהילדים שלהן מתביישים בהן, אבל האמנתי שלי זה לא יקרה. בטח שלא ככה, ללא שום התראה מוקדמת. מתי בדיוק הגלגל התהפך? איך קרה שהילדה הקטנה שלי, זו שכל חייה התחננה שאבלה איתה, שאהיה מעורבת בחיי החברה שלה, שאבוא לחוגים ואהיה אמא מלווה בטיולים, ברגע אחד פתאום מתביישת בי?

אני יודעת שאני לא אמורה להיפגע. הרי זה לא אישי, אלא רק גיל כזה. אבל כשהילדה חזרה הביתה לא התאפקתי וסיפרתי לה שממש נפגעתי מההתנהגות שלה.

היא הקשיבה לי ונראתה מופתעת. "אימוש, באמת", היא אמרה, "בסך הכל הייתי עסוקה".