הפרדה בציונות הדתית. מה נהיה מאיתנו?
קומזיץ נפרד לבנים ולבנות בבני עקיבא, דיני לבוש בשיעור התעמלות ולימודים בישיבה על "מרחק נגיעה". מה השלב הבא? רעלה ואוטובוס עם חלונות אטומים לבנות?
אני מדפדף באלבום התמונות של הורינו ומתקשה להאמין: בנים ובנות צעירים מבלים יחדיו בטיולים, משתכשכים יחדיו במים ואפילו רוקדים, ה' ישמור, ריקודים מעורבים. כך היה בשבטים של בני עקיבא. דור הולך ודור בא. בימי הקיץ החמים נסענו בקו 9 לחוף שרתון הנפרד ש"חומה סינית" מפרידה בין חלקיו. לעיתים, עשינו קפיצה קטנה לחוף גורדון המעורב ושם פגשנו את "הפחות מקפידים", שכנראה לא נמנים על ל"ו צדיקים ואיתם הבנות "הפחות צדקניות", שבשיעורי תושב"ע לא היו נוטלות חלק פעיל.
עוד בערוץ הדעות :
לעוף על החרדים כי המחאה החברתית נכשלה / זיו איש
האמת העירומה על הצניעות / עומר ברנע
עם אותן בנות, צדקניות ולא צדקניות, אוהבות טבע או חובבות תושב"ע, למדנו יחד בבית ספר הממלכתי דתי עד כיתה ח'. איתן למדנו את יסודות הגיאומטריה וחפיפת משולשים, איתן גם שיחקנו בהפסקות חמש אבנים והקפות. איתן נסענו לשיעורי חקלאות בחווה ויחד איתן הופענו נרגשים במסיבות הסיום. אחר כך התפצלנו: להן הייתה מחנכת ואנחנו זכינו לרב, אך את שיעורי המתמטיקה והאנגלית חלקנו יחד. הזמן חלף, כדור הארץ המשיך להסתובב סביב צירו, הים אינו נבקע ומבול אינו מכסה את פשעי העולם ונבלותיו.
את רוב זמננו ועיקר שנות נעורינו העברנו, בנים ובנות יחדיו, בבני עקיבא בפעולות אמצע השבוע ובפעולות השבת, שבט אחד מגובש חי ותוסס. יחד עשינו מסע אופניים ליער בן-שמן, יחד ניווטנו במחנה סיירים סביב אגם דלתון, שרנו מסביב למדורה בל"ג בעומר, שטפנו את הסניף והשתתפנו בהפגנות נזעמות הדורשות "לעצור את הנסיגה מסיני".
נערים היינו וגם זקנו, בלורית הראש הידלדלה, כרס קטנה צצה בחזית הבטן. התחתנו, נשאנו נשים והבאנו ילדים לעולם. הנה הם הולכים למעון, סיימו את גן החובה ועתה הם הולכים לבית הספר. בהתחלה עוד לומדים יחד, אבל בכיתה ד' מופרדים, בנים ובנות לחוד, כך נאה וכך צריך להיות. בשיעורי התעמלות מקדישים את מחצית השיעור הראשונה לדיני לבוש והלכות ביגוד כי מתעמלת דתייה צריכה קודם לדעת מנין היא באה ולאן היא הולכת ורק אחר כך איך היא רצה.
משגיחי "משמרות הצניעות" מפטרלים
בגיל 13 נוסעים אל הישיבה ואל האולפנה, שם לומדים המיטב, העידית, העילית והאליטה של הציונות הדתית, ורק ריקים ופוחזים ממלאים את ספסלי התיכונים הדתיים, שאבד עליהם הכלח. ה"בנישיבה" הצעיר לומד בארבע השעות הראשונות של היום על "מרחק נגיעה" ועל "פת בסלו" ובת האולפנה החביבה מתמקצעת בהלכות "נשים ומועדים" ומקפידה על שרוול עד המרפק. ובטיולים עם בנות כיתתה, הולכת עם מכנסיים רק מתחת לחצאית עד הקרקע כדי לא לחשוף מה שאין לחשוף, שהוא בחזקת "בל יראה ובל ימצא".
ובבני עקיבא יש הפרדה מוחלטת, "בשר וחלב", אין פעולות משותפות בשבת ואין מפגשים בנים ובנות באמצע השבוע. ילדינו בשבטי "דביר" ו"הגבורה", השם נשאר, אך הם עורכים קומזיצים נפרדים, נוסעים בטיוליות נפרדות ושוכנים במחנות אוהלים נפרדים, שביניהם רובצת תהום עמוקה, אשר משגיחים מטעם "משמרת הצניעות" מפטרלים עם נשק ודואגים לבל תחצה.
בחלומותיי הפרועים, ולצערי יש כאלה, אני רואה בסיוטי את נכדיי, חברי שבט "קורח" ו"צלופחד" לומדים במערכת החינוך הדתית שבה קיימת הפרדה בנים-בנות משלב המעון. הבנות יהיו עטויות רעלה, יסעו באוטובוס אטום עם חלונות כהים אל בית מדרשן "בת יפתח", שנמצא בבונקר מתחת לאדמה. הבנים ילמדו בישיבה הצבאית ע"ש "יוחנן מגוש חלב", יגיעו פעם בשנה בערב יום כיפור לביתם לומר להוריהם "צום קל" ומיד יחזרו לישיבה.
סניף "בני עקיבא בנים" יהיה מרוחק מסניף "בני עקיבא בנות", ביניהם שדה מוקשים. נישואין ייערכו בהגיע הנער לגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל שמונה עשרה ושלושה חודשים. את הנערה תבחר השדכנית בהגרילה שם אקראי מתוך ספר הטלפונים "בני-ברק ובנותיה". ביום שמחת חתונתו (הנפרדת), ידרוך נכדי על הכוס ויעיר אותי מהחלום הפרוע. יחד איתו אני מבכה את חורבן ירושלים, אשר כרתה ברית ערים תאומות עם טהרן החומייניסטית.
יוסי שלוסברג, מרצה למתמטיקה ומדעי המחשב, לשעבר חניך ומדריך בבני-עקיבא.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
