"הכי רחוק שאפשר": אלון חילו ברומן מכתבים

רומן מכתבים הוא מהסוגות הנהדרות והמופלאות שקיימות בספרות, משום שהדגש בו הוא על המילים שהדמויות בחרו לכתוב. אין דיבור אלא כתיבה; שפה ייחודית המאפשרת הצצה למרחב אינטימי פי כמה מזה של רומן שאינו מתאר חלופת מכתבים. בספרו החדש, "הכי רחוק שאפשר", יוצא אלון חילו, מחבר "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני", למסע של המילה הכתובה ומניח בפני הקוראים מעין רומן מכתבים עכשווי.

ספרו של אלון חילו. רומן מכתבים גברי

שני הכותבים המסורים הם נדב, שזה עתה התגייס לצה"ל, ודודו מיכאל, המתקרב לגיל שישים. ההתכתבות ביניהם (לעתים במייל ולעתים בדואר רגיל) נמשכת לאורך כל השירות של נדב, ותחילתה "נותנת את הטון" - נדב מיוסר מחוסר הצדק של המערכת הצבאית, מאובדן האינדיבידואליות והאבסורד שבשירות (שעתיד להחריף ככל שהזמן יעבור), בעוד מיכאל מסתובב בעולם, "מחפש את עצמו" וחווה שלל חוויות מלהיבות המביאות אותו לתובנות עמוקות אודות החיים שחי עד כה.

מיכאל מעניק תמיכה לנדב במכתביו, ואילו האחרון שוטח בפניו את צרותיו ומחשבותיו, הנעות מייאוש ודיכאון לשנאה ותאוות נקם, יחד עם אושר וחדווה הודות לרגעים נדירים של נחמה. נדב אינוו חוסך ביקורת מדודו, ומצד שני, כמה להתנהג כמותו.

זריחה בפתח תקווה

רומן מכתבים הוא בבסיסו מערך כוחות דחוס ואינטנסיבי. הרומן מתפקד כדיאלוג מפורט, המתפרש על פני תקופת זמן מסוימת שבמהלכה אנו למדים על הכותבים מתוך הבחירות שלהם (הניסוחים, המבע הייחודי, שימת הדגש על דבר אחד והתעלמות מאחר, וכן הלאה). מאפיין אחד שמעלה את הרומן לדרגת אמנות של ממש, הוא השתברות קולו של הנמען במכתב. הלה נמצא בתודעת הכותב והוא משער את תגובתו, מסייג מראש את שעלול לעורר את חמתו, מתנצל ומגיב.

מתוך כך, אנו למדים על כותב המכתב ועל היחסים בינו לבין הנמען, הרבה יותר מהתגובה בכתב שעתידה להגיע בהמשך.

ב"הכי רחוק שאפשר", נדיר למצוא את אותו ממד מופלא. מיכאל ונדב מגיבים לתוכן המכתבים, אך התגובות נותרות לרוב במישור אחד בלבד. מה גם שההתייחסות למכתב שקיבלו היא מינורית ביחס לשפע האינפורמציה שהם שופכים אודות הקורה אותם, תחושותיהם והרעיונות שעולים במוחם.

לעתים, נדמה כי הדיאלוג ביניהם מתקרב לדיאלוג של חרשים והמכתבים מהווים אך ורק תרפיה אישית. ההתמקדות במה שניתן לכנות כדיבור ישיר והמעטה בדיבור העקיף (בהתאמה לסוגה, כמובן) מטשטשות את הכוח של המכתבים, כמדיומים מהותיים למבנה של הרומן.

ניכר כי חילו ביקש להציג את מיכאל ונדב כהפכים משלימים (מפסקת הפתיחה ועד הסיום שמאשש זאת סופית). נדב הוא חייל עדין נפש משכונת בית הכרם בירושלים שמוצא עצמו מבועת אל מול מערכת שמערערת את הערכים עליהם גדל ושוברת את דמותו הקודמת, מלאת החיוּת. מיכאל הוא פרקליט אפור אשר נותן דרור למאווייו הכמוסים ביותר, ובמהלך מסעו מתנסה בחוויות עם העולם על גלגוליו השונים, בדרך לעיצוב מחדש של זהותו.

אך במהרה מתגלה כי נדב הוא הבורגני השמרן שיעבור מסע חניכה ויהפוך לגבר למוד ניסיון, ואילו האפרוריות של מיכאל אינה מורגשת כלל. הוא קפריזי, משוחרר ונכון להשתנות בכל עת; קופץ במהירות מסחרחרת מיעדים שונים בעולם, רק כדי לגלות שהזריחה יפה גם בפתח תקווה, ושב לשוטט גם לאחר שנדמה כי הגיע למנוחה והנחלה. כל העת מוצגת התזזיתיות של מיכאל כדיכוטומית לסטטיות של נדב, לא רק כבורג במערכת אטומה, אלא גם במיקומו הפיזי בשטח.

אמנם ההיכרות עם מיכאל ונדב נמשכת על פני עמודים רבים, אך התקשיתי להתחבר אליהם. השניים מציגים טיפוסים ישראלים עכשוויים מובחנים, ובמידה רבה מתגלם בשניהם הגבר המקומי הממוצע; אותו גבר שצריך לעבור טקס התבגרות מזורז בצבא, שם הוא פוגש את הטיפוסים השונים המרכיבים את "הגבר הישראלי", ולבסוף מוצא עצמו בסכסוכים משפחתיים, אבוד ומבולבל בדרך לתיקון עצמי. ובכל זאת, הם אינם לוכדים את תשומת הלב.

הישראלי הטיפוסי

הסיטואציה בה נמצאים נדב ומיכאל בתחילת הרומן מכוננת את נקודת המבט שלהם, וחרף השינויים החלים בהם איננו מופתעים או נסחפים אחריהם, שכן הם עונים לציפיותינו כל העת. גם כאשר השניים נוגעים בעניינים פילוסופיים ורגשיים, הם אינם מעמיקים  - וההתייחסות נבלעת בין השורות (הצבא כמושבת העונשין של קפקא, למשל), בעוד הדגש מושם על תיאור חוזר ונשנה של אותם דפוסי מחשבה והתנהגות.

כמו כן, המבע הייחודי, שהוא סממן מרכזי ברומן מכתבים אינו משכנע דיו ברומן הנידון. מיכאל המבוגר יחסית, שטוען כי הוא טירון בעולם המקוון (אך נושא מחשב נייד וקשה להאמין שלא השתמש בו קודם לכן) אמור להיות מיוצג במשלב גבוה יחסית וניסוחים מתפלפלים. נדב לעומתו, הוא הצעיר, בן התקופה, והציפייה היא שכתיבתו תהא חופשית ו"צעירה" יותר.

כך למשל, נדב מתאר בחורה שפגש בבסיס כבעלת "קול סופרן צלול כזה, ואם היא היתה איזו חיה היא בטוח היתה מציפורי השיר הנחבאות בין פרחי האביב עמוסי הצוף", ומוסיף שהם נפגשו "בבית קפה רומנטי לאללה". חילו מציג ניסוחים "ספרותיים", שחלקם בנויים היטב אך אינם הולמים את הדמויות, ובמיוחד לא את דמותו של נדב, שעל אף שהוא בחור חכם משכונה טובה וחובב שירה, לא סביר שיתנסח בצורה כזאת וינוע בין משלבים כל כך שונים באותה פסקה. אך מעניין לעקוב אחר התפתחות השפה של נדב, שבמהלך שירותו הופכת קשה, בוטה ומחוספסת יותר.

לא אחת התקשיתי להאמין שמכתב מדרום אמריקה יגיע תוך ימים ספורים לבסיס שכוח-אל

בנגב, וחסר לי אמון בסיסי במערכת היחסים בין נדב למיכאל. הדוד שולח את המייל הראשון לאחר שאמו של נדב סיפרה לו שהוא עתיד להתגייס. התשובה הראשונה של נדב כה מפורטת ומשתפכת - כיאה לטירון שמוצא מזור בכתיבה לאדם קרוב, אך האינטנסיביות המיידית של ההתכתבות ביניהם, האינטימיות הנרקמת ללא שהות והפירוט של כל מחשבה ותחושה לא היו ברורים לי עד תום. 

חלקו השלישי של הרומן הוא המוצלח ביותר ויש בו מספר קטעים תיאוריים מרשימים וחכמים, המצביעים על הפיוטיות והעושר בכתיבתו של חילו, שמתבטאת בחדות העין באשר לתיאור הטיפוסים הגבריים, השממה והאבסורדיות בתפקידו האחרון של נדב בצבא ואבחנותיו היפות בתקופה זו. פרט לתיאור החוויות והמחשבות של השנים, ישנן התייחסויות לסיפור המשפחתי של נדב (ממנו נעדר במכוון האב, שאת מקומו ממלא הדוד) ומיכאל, הכוללים אכזבות, סכסוכים, אם אוהבת וגרושה פדנטית. דרך דמויות המשנה הללו מבקש חילו לעבות את דמותם של כותבי המכתבים, ולא פעם תוך כדי קריאת הרומן, גם הסיפור שלא מסופר נותר מסקרן במיוחד.

"הכי רחוק שאפשר", מאת אלון חילו. הוצאת ידיעות ספרים. 293 עמ'.