"העולם על פי אניש קאפור": החמצה יצירתית
יצירותיו המתוחכמות של האמן אניש קאפור גורמות למתבונן לרגשות עזים ומטלטלים, אך הסרט אודותיו מפספס בגדול. אולי בגלל ההתעקשות להציג מניפסט מושכל על עבודתו - במקום פשוט להסביר אותה, את תהליכיה ואת יופיה. ביקורת
מן הכותרת השאפתנית ועד לקריינות הטכנית, "העולם על פי אניש קאפור", הפקה של ערוץ ARTE הצרפתי, הוא החמצה פראית: זהו סרט קר ומנוכר על איש שיצירותיו מעוררות תגובות רגשיות עזות. זהו סרט שכלתני שאמנם מבקש להתחקות אחר הפילוסופיה והפואטיקה העומדות ביסוד היצירה, אבל מחמיץ לגמרי את יופיו של התהליך ואת מורכבותו.
קאפור הוא הפסל המתוקשר, המחוזר והמתוגמל ביותר בעידננו. הוא גם אחד מגדולי היוצרים באמנות האבסטרקטית העכשווית. מי שהתבונן ולו באובייקט אחד שלו - בפסל דמוי שעון החול הענק ברחבת קראון במוזיאון ישראל, או מי שנחשף לרגע למראות הקעורות מפלדת אל-חלד שהיו סימן ההיכר של קאפורק במשך עשור בחייו, יודע שיש ליצירתו אפקט ממגנט, מטלטל ומפעיל. אי אפשר להפסיק להתבונן בעולמות ההפוכים הנחשפים במראה, אי אפשר להפסיק לעשות לה פרצופים - כמו במבוך מראות של לונה פארק לילדים - ואי אפשר שלא לשאול שאלות גדולות על מהות החלל, הזמן והאינטראקציה ביניהם - דרך אובייקט ענק, מוזר, חד פעמי ומרגש.
פרשן של עצמו
הסרט מספק לקאפור במה לענות על שאלות שהושמטו בעריכה, ולמעשה מאפשר לו לנאום ולהציג מניפסט רהוט, מסודר ומושכל על אודות יצירתו. הצרה הגדולה של מניפסטים כאלה היא שאיכשהו הם תמיד פחות מעניינים מן היצירה עצמה, גם אם האמן הוא פרשן אינטליגנטי עד מאוד של עצמו. התוצאה: שיעור דידקטי מובהק, יותר מאשר חוויה טלוויזיונית.
בנוטנגהאם ובמנהטן מוצבות "מראות שמיים" של קאפור: חפצים מלוטשים בדייקנות תעשייתית של פס ייצור הייטקי ש"מורידים" פיסת שמיים הנשקפת בהם אל מפלס הקרקע. בשיקגו, בפארק המילניום, מוצב החפץ הענק שתושבי העיר קוראים לו בחיבה "השעועית": יצירה ענקית מפלדת אל-חלד ממורטת שהמתבוננים בה זוכים להשתקפות חדשה לגמרי של נוף העיר ושל עצמם גם יחד. אבל יוצרי הסרט בחרו שלא לבחון את תגובותיהם של המתבוננים, אלא להמשיך במניפסט של קאפור על אנכיותה של שיקגו, ועל רצונו שלא להוסיף אנכיות אלא ליצור אופקיות דווקא, והסבירו גם איך כל זה מתקשר לאמונתו המוצקה שעבודותיו מתכתבות דווקא עם פסיכואנליזה (לקניאנית, אם נרצה לדייק) ועם החרדה הבסיסית שמאפיינת את קיומנו האנושי.
כל זה ועוד - ממש מבוא למשמעותה של אמנות אבסטרקטית - קאפור מגיש לצופה בטון מדוד עד מרדים, בעוד שהמצלמה רצה בהילוך מהיר על פני המראות הנפלאות שלו וצופיהן. לרגעים נדמה שפשוט צריך לכבות את כפתור הקול ולהתבונן, רק להתבונן, וזה מה שעשיתי עם ההקלטה אחרי הצפייה הראשונה. כך, בניגוד למטרתם של יוצרי הסרט, נוצר מסמך מעניין בהרבה שמאפשר התקרבות בלתי אמצעית ליצירות עצמן - כמו זו שקאפור מבקש ליצור בנו.
שיעור מוכתב מראש
כי כשהמצלמה מתקרבת אל מקטעים מתוך "מארסיאס" המוצב ב"טייט מודרן" או אל יצירות עשויות שעווה אדומה כדם וטעונה משמעויות כמוהו; או כאשר היא מנסה ללכוד את הבלון הענק "לווייתן" בגרנד פאלה הפריזאי - אפשר לצאת למסע כורסה מרתק בעקבות שתי תקופות מרכזיות בחיי היצירה של האמן, וגם לחוות שמץ מן הריגוש, ההפתעה, אי-הוודאות והעליצות שהיצירות האלה מעוררות בצופה. אבל כשהמצלמה משמשת בעיקר כרקע לקריינות ולמניפסט, הכיף נעלם ונשאר רק שיעור מוכתב-מראש, שבסופו אפילו אי אפשר לשאול שאלות.
החמצה נוספת היא בכך שלא תועד כאן תהליך היצירה. בין חזונו של האמן לבין האובייקט
המוגמר, ששקול לפעמים עשרות טונות ועולה עשרות מליוני דולרים - עומד צבא קטן של מהנדסים, טכנאים, צבעים, מלטשים, מומחים לאופטיקה וכל מה שתרצו. איך מתרגמים את החרדה לפלדה? מה קורה שם, בסטודיו הענק בו קאפור יושב על כיסא ומרצה לנו? איך נראית המכונה שהיא מדפסת תלת-ממדית של בטון רך, המפיקה בעצמה פסלים שקאפור קורא להם "משהו בין חרא לאדריכלות"? איך קורה הנס הזה?
שאלות כאלה ואחרות אכן תועדו בסרטים אחרים על תהליך היצירה של קאפור, אבל לא כאן. מי שנחשף אל יצירתו לראשונה אמש, בסרט בערוץ 8, נזקק להמון סבלנות (ולכפתור mute) כדי להוציא את המיטב מן הסרט: האמן יליד בומביי, בן לאם יהודייה שעשה עליה ולא התקבל ל"בצלאל" וחי ויוצר באנגליה, אכן נדרש כאן (שוב) להסביר שאינו "אמן הודי" ושלאמנות אין גבולות, כי היא אינה שואפת לייצג את העולם, אלא עוסקת בחלל, בזמן ובקנה מידה. אבל הסרט אינו מצליח להסביר את כל אלו, וגם לא את העליצות והפליאה, ההתרגשות והטלטלה שחשים הצופים בעבודתו. אולי צריך היה לתת לצופים וליצירות לדבר. לדבר ולא לנאום, כמובן.
