בלה פלק - כשהבנג'ו מנסר את הלילה
בלה פלק מאחד את "הפלקטונס", ההרכב המקורי שלו משנות ה-80, ומגיע להופיע איתם בישראל. בראיון ל-ynet הוא מספר מדוע בחר לנגן דווקא על בנג'ו ואיך הפך כלי כל כך עתיק, למשהו ממש מגניב. עזבו אתכם מגיטרה חשמלית, בואו תשמעו אותו פורט
דייב מת'יוס והנגינה המופלאה של בלה פלק - "Spoon"
לאיש שפורט על מיתרי הבנג'ו קוראים בלה פלק. הוא בן 53, אמריקאי וכבר שנים רבות מוגדר כאחד מנגני הבנג'ו הגדולים והמרתקים בעולם. פלק בנה את עצמו במשך עשרות שנים כשלקח את הכלי שכל כך מזוהה עם מוזיקה אמריקאית עתיקה ולא רלוונטית - אל תוך עולם הג'אז, הפיוז'ן וגם הרוק והפופ. הוא שיכלל את השימוש בו וזקף אוזניים רבות כשהפתיע עם צלילי הכלי המיוחדים, במקומות שלא ציפו להם. בדיוק כמו באותו השיר של דייב מת'יוס.
פלק ניגן לצד אינספור מוזיקאים מעורכים מכל קצוות הקשת המוזיקלית. זו גם הסיבה שהיה מועמד במגוון הגדול ביותר של ז'אנרים בטקסי הגראמי השונים, יותר מכל אמן אחר בהיסטוריה. הוא גם לקח הביתה 12 פסלים במהלך השנים - וזכה באינספור שבחים על אלבומי הסולו שלו.
אבל יותר מכל מכירים את פלק בזכות עבודתו עם הרכב הבית שלו, "בלה פלק והפלקטונס". להקת הפיוז'ן המתחכמת כוללת את הבסיסט הוירטואוז ויקטור ווטן (שהופיע בישראל בהרכבים שונים בשנים האחרונות), את אחיו של ווטן - רוי המכונה "פיוטצ'ר מאן", שידוע בפיתוחיו האלקטרוניים של כלי נגינה, ובזכות מכונה משונה הדומה לגיטרה תורם את כלי ההקשה בלהקה - ואת המוזיקאי המוערך האוורד ליווי. החודש, הם יובילו את גרסת החורף של פסטיבל הג'אז בים האדום שייפתח ב-19 בינואר בנמל אילת. זו תהיה הופעתו הראשונה של פלק בישראל.
הלהקה הוקמה לראשונה ב-1988, ולאחר שנים רבות בנפרד ובפורמטים חד פעמיים, הוחלט לאחד את החברים המקוריים לשנה של הופעות והרפתקאות, ולצרף את ליווי שנעדר מהלהקה במשך שנים רבות של פעילות. במסע החדש הזה, הם גם יגיעו לישראל. "מאוד כיף לנו לנגן ביחד שוב", אומר פלק בראיון מיוחד ל-ynet. "זו היתה שמחה גדולה כשזה קרה. הלהקה הזו היתה חלק מאוד גדול מהחיים של כולנו. אבל כשאתה עושה משהו כל כך הרבה זמן, אתה גם מרגיש שצריך ללכת לכיוונים אחרים, וכך כולנו עשינו ולכולנו היה גם מאוד טוב בדרכים האחרות. אז כמעט ואפשר היה לשכוח כמה גדולה היתה הלהקה בשבילנו. אני שמח שאנחנו יכולים לחגוג את התחושה הזו שוב.
"היצירתיות והיכולות של כולם רק גברה וגם כאנשים כולנו התבגרנו. בשנים האחרונות ניגנו יחד בשביל הכיף בחג המולד עד שנדמה היה לכולם שהגיע הזמן לשנה שלמה ביחד. זה פשוט הרגיש נכון. כולנו כל כך עסוקים וזו היתה משימה קשה לפנות זמן, אבל זו הזדמנות אדירה עבורנו לדחוף קדימה ולהפוך את המוזיקה טובה יותר מאשר שהיא היתה אי פעם".
בלה פלק והלהקה באחת מיצירותיהם המפורסמות, "Hoedown"
במהלך הזמן, כששמעת שכלי תקשורת, מוזיקאים ומוסדות מגדירים אותך כאחד מנגני הבנג'ו הטובים בעולם, איך הגדרה כזו גורמת לך להרגיש?
"אני שמח שאנשים חושבים שאני טוב", הוא צוחק. "אבל לפעמים אני חושב: 'אוי אוי אוי, כדאי שאני אעבוד עוד הרבה יותר קשה בשביל להרוויח את התארים האלה'. אז אני לא יכול לשנות את כל מה שעשיתי עד עכשיו, אני רק יכול ליצור את הדברים הבאים. זו הסיבה שאני מתייחס למוזיקה כל כך ברצינות".
אתה זוכר מה גרם לך להתאהב בבנג'ו לראשונה?
"הבנג'ו הוא כלי שהרבה אנשים מתייחסים אליו בזלזול. זה כלי עם המון היסטוריה מאפריקה ועד לארצות הברית, ובדרך מסוימת, מדובר במיקרוקוסמוס של התרבות האמריקאית. אבל זו לא הסיבה. אני מנגן עליו כי אני פשוט אוהב את הצליל. גדלתי בניו יורק, אמא שלי יהודייה, הסבא והסבתא שלי יהודיים, לא באמת היו לי סיבות תרבויות לנגן בכלי. זה פשוט היה אחד מהדברים האלה, לקחתי את הבנג'ו והייתי חייב ללמוד איך לנגן. אני עובד קשה בכדי לשמר את התחושה הזו, בכל יום".
ואיך ידעת שאתה רוצה לצאת מהבועה העתיקה שמזוהה עם הכלי ולעשות איתו דברים אחרים?
"התחלתי לנגן שהייתי בן 15 בתיכון, ולמדתי את כל הדרכים המסורתיות. זה היה בתחילת שנות השבעים ובאותה התקופה בניו יורק אף אחד לא הקשיב לקאנטרי, בלו-גראס או לכל סגנון שהבנג'ו בו דומיננטי. המוזיקה ששלטה היתה הרוק של שנות השישים ועל הצד הג'אזי כולם הקשיבו למוזיקת פיוז'ן. למיילס דיוויס ולצ'יק קוריאה, זו היתה המוזיקה של היום-יום. בזמן ובמקום הזה הייתי חשוף לכל הסגנונות ומכל הכיוונים - והן חדרו להכרה שלי. החברים שלי התרגשו כשהייתי מנגן עם הבנג'ו שיר של 'לד זפלין', אבל כשהייתי מנגן בלו-גראס כולם היו צוחקים עליי. אז הבנתי שאנשים ממש אוהבים שאני לוקח את הכלי הזה למקומות אחרים. זה היה הרגע הראשון שחשבתי שאפשר לנגן על הבנג'ו בדרך שעוד לא נוסתה".
ארבעה פריקים בלהקה אחת
אז מה צריך לעשות בשביל שיותר בני נוער ירצו בגיל 15 ללמוד לנגן על בנג'ו ולא על גיטרה חשמלית או תופים? פלק מאמין שהכל שאלה של להגיע לקהל רחב: "זה עוזר כשאני מנגן באלבומים ללהקות רוק או פופ", הוא אומר. "זכיתי לנגן באלבום של דייב מת'יוס שנמכר במיליוני עותקים. חוץ מזה, אני חושב שהפלקטונס תרמו לכך כי מהרגע הראשון הלהקה היתה מאוד שונה והרבה הורים סיפרו לילדים שלהם עלינו - והילדים היו אומרים: 'אוקיי, אני מודה, זה די משונה'. זו לא היתה המוזיקה השגרתית שההורים שלך מקשיבים לה. בסופו של דבר, מדובר בארבעה בחורים מאוד מוזרים על הבמה שמנגנים על הכלים שלהם בצורה מאוד לא שגרתית. כשאתה שם ארבע פריקים בלהקה אחת, זה מושך הרבה תשומת לב.
"אנחנו כמובן צריכים להשתמש בתשומת לב הזו בחוכמה וליצור מוזיקה שבאמת אנשים רוצים לשמוע", הוא מסכם, "שהם לא יצאו מהופעה ויגידו: 'זה היה בסדר, יש להם טכניקה מעולה אבל אני אף פעם לא אנגן את המוזיקה הזו בבית'. אני רוצה שאנשים ירגישו משהו ושידעו שלמוזיקה יש רגשות. זה לא רק תרגולי טכניקה או שוויץ גדול של מה שאנחנו יודעים לעשות - וזה מה שקורה בדרך כלל שיש לך להקה של וירטואוזים. כולם משוויצים ובסוף יש לך קהל שמורכב רק מבנים בין גילאי 15 ל-27. אני מעריך את הקהל הזה שרוצה להיות מודהם, אבל מאוד חשוב לי שזה לא יהיה הדבר היחידי. זו גם הסיבה שהצלחנו להישאר ביחד 25 שנים. אני חושב שהצלחנו לגרום למישהו להרגיש משהו".
