מירוץ הדקאר מוכיח: הכי טוב, שם טוב

מירוץ הדקאר הפך במשך השנים לא רק לאגדה בקרב חובבי ספורט מוטורי, אלא למותג שמגלגל הרבה כסף. הרבה מאד כסף. הרבה יותר ממירוצי ראלי וסיבולת מתחרים, בעלי מסורת ארוכת שנים ותוואי לא שונה מהותית. למשל ראלי הפרעונים, למשל ניסיון בתחילת שנות ה-90' לייצר אלטרנטיבה בדמות החייאת ראלי פקין-פאריז. כל אלה לא הפריעו לדקאר להמשיך ולהתקיים במתכונת רבת-משתתפים וזוהר, במשך שלושה עשורים.

עוד בערוץ הרכב של ynet:

• המועצה לצרכנות: הכרטיס החכם פוגע בנוסעים
• כמו תקליט מקולקל: "יש להחמיר את הענישה"
• עו"ד מסביר: מה ההבדל בין נשיפון לינשוף?
  

המיני הקטנה של ב.מ.וו - שולטת במירוץ הסיבולת של 2012(צילום: רויטרס)

לא משנה אם הוזנק בפריז או גרנדה, אם הגיע לדקאר או לעיר דרום אמריקאית. הדקאר הפך למותג של ממש, כזה המגלם עבור חובבי ספורט מוטורי - אבל לא רק - את הכמיהה לאתגרים, כיבוש הטבע, הרפתקה ותחרות. ובדרך, הפך כמובן גם לתעשייה שלמה.

סיקור מיוחד של הדקאר ב-ynet:

דרום אמריקה או אפריקה - מתחרים מותשים זה שם המשחק בדקאר(צילום: AP)

עוד סיקורי דקאר ב-ynet:

• 2002, עם דרור כהן  
• 2003: הגדולים כבר שם
• 2004: פטרהאנסל כבר עם הגה, רומה מנצח
• 2005: החמישית ברציפות של מיצובישי
  

מה שהחל כגחמה הרפתקנית-פנטזיונרית נטולת אמצעים ויומרה, גרר במשך השנים את יצרניות הרכב להשקיע סכומי עתק בהכנת מכוניות ואופנועים עמוסי טכנולוגיה חדשנית, וגיוס נהגים ורוכבים מהעילית שבעילית - אלופי ראלי בעלי שם שאותגרו על-ידי האירוע המדהים, והתפתו בעזרת סכומי כסף אדירים. הסיבה להשקעה הגדולה ברורה: התדמית אותה מביא עמו ניצחון במירוץ, שווה הון עתק.

2007 - הטוארג של פולקסווגן תופס אוויר(צילום: איי אף פי)

וזה הרי לא ממש משנה אם כל קשר בין הכלי המתחרה לזה שנמכר באולם התצוגה, מקרי בהחלט. כאשר מדובר במתחרים על שניים, הדמיון המכאני והוויזואלי עוד קרוב. במקרה של המכוניות מדובר בעולמות שונים לחלוטין. הן מבחינת יכולת, וכמובן שמבחינת אמינות מכאנית. ועובדה, שגם 30 שנה אחרי הזינוק הראשון, המסר הוא אותו מסר. די להציץ בסיסמת הפרסום המלווה את הפולקסווגן אמארוק שנותן את חסותו לדקאר הנוכחי: "Tested by Dakar".

זוכרים את המיצובישי פאג'רו של 2005, עדיין באפריקה?

וההצלחה השיווקית, אם תהיתם, חד-משמעית. קחו למשל את רפליקות דקאר כמו ימאהה סופר-טנרה, הונדה אפריקה-טווין, קאג'יבה אלפנט או ק.ט.מ אדוונצ'ר. במהלך עשרות שנים זכו הכלים האלה להצלחה גדולה במירוצים, שתורגמה מיידית לאולמות המכירה, כלים שנותרו נחשקים גם שנים רבות לאחר שירדו מפסי היצור. אגב, הילת הראלי המדברי-הרפתקני סייעה למשל לב.מ.וו R1200GS להפוך עם השנים לאופנוע הנמכר באירופה, עשרות שנים לאחר שסב-סבו סיים את המירוץ.

כך יעשה למנצח - סיריל דפרה, ק.ט.מ, והמון צבע כתום מסביב(צילום: רויטרס)

למרות הכל, בשנים האחרונות נסדקה תדמיתו של הדקאר, ומסיבה פשוטה: הוא אינו אפריקאי יותר. בשלהי העשור הקודם החלו נאלצו המארגנים והמתחרים להתמודד לפתע עם בעיות ביטחון, איומי פיגועים, חטיפות ועוד. המצב הפוליטי הלא יציב ביבשת השחורה גרם למארגנים הצרפתים להחליט ולוותר על הסיכונים הגדולים ובעיות הביטוח (שכמובן ייקרו את העסק), וב-2008 אף בוטל המירוץ יומיים לפני הזנקתו. אירוע חסר תקדים בספורט המוטורי העולמי.

מארק קומה ב-2007, וממש באוויר(צילום: איי פי)

השנה שלאחר מכן מצאו עצמם המארגנים ניצבים מול השאלה הגדולה מכולן - "להיות או לחדול". והתשובה הייתה "להיות, ועוד איך". מירוץ הדקאר הועבר אחר כבוד לדרום אמריקה, לערבות העצומות של ארגנטינה וצ'ילה. כדי שלא להרוג את המותג ולהתמודד עם בניה של אחד חדש, על כל המשתמע מכך (פיננסית, כמובן), הוחלט לשמור על השם. המותג שרד, מתחרים מפורסמים דוגמת מנצחת דקאר 2001 יוטה קליינשמידט, הודיעו כי לא ישובו להתחרות שכן כבר לא מדובר באותו מירוץ. מסתבר כי היו מספיק שלא התרגשו.

אחוות רוכבים - הדקאר החליף תוואי ויבשת, הרוח המקורית נותרה(צילום: AP )

הדקאר אכן ממשיך להתקיים מדי שנה בדרום אמריקה, תוך שהמארגנים דואגים לתוואי מדברי ועשיר-דיונות המזכיר לפחות במעט את אפריקה. והם די מצליחים, אולי אפילו מעבר לצפוי. שכן המירוץ הנוכחי נחשב בעיני המשתתפים קשה יותר מבחינת תנאי הדרך ומזג האוויר, בין היתר עקב הפרשי גובה גדולים ומזג אוויר לא יציב. האתגר מבחינה זו, לא קטן או אף גדל. גם אם לא מסיימים באזור האגם של דקאר.

דקאר באפריקה - היו היה ביבשת השחורה

ולסיום, בנימה אישית

עם כל הכבוד לנהגי ורוכבי על, הרפתקנים שאיש לא שמע את שמם, ואחרים שמקדישים חודשים ארוכים להכנה, תוך ידיעה שעצם ההשתתפות היא הישג מבחינתם, וסיום המירוץ בכו מנוע פועם, ייחשב נס. מבחינתי, משהו מאד בסיסי אבד לאירוע הזה עם נטישת אפריקה. האתגר עצום, המרוץ מרתק, הדרמות בשפע, אבל מבחינתי, לערוך את הדקאר בדרום אמריקה זה כמו לערוך את הקרנבל של ריו בפראג. זה יהיה נחמד, אבל זה לא יהיה זה.

המירוץ של 2005. זוכרים את הבאגי של ז'אן לואי שלסר?(צילום: איי פי)

ועצוב מכל, כפי שזה נראה כעת, חוסר היציבות במדינות צפון אפריקה לא יעלם. מה שמסביר כי הסיכוי שהדקאר יחזור לסהרה ומאוריטניה בשנים הקרובות, אפסי. קראו לי קטנוני, אבל אם הדקאר עובר באופן קבוע לדרום אמריקה, יתכבדו מארגניו וישנו את שמו. מצד שני, ולאור כל הכתוב כאן, תרשו לי לנחש שזה לא יקרה. מותג מנצח לא מחליפים, רק עושים לו רילוקיישן. 

הכתבה באדיבות אתר דו"גרי