"אחריי" זה אחריו. געגועיי לנחמיה תמרי

לעולם לא אשכח את הלילה המר ההוא ב-1994. בשעה מאוחרת, או שמא היה זה כבר לפנות בוקר, בהיותי מפקד בסיס צאלים בדרגת תת-אלוף, צלצל הטלפון בחדרי. על הקו היה הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, והמילים שיצאו מפיו הותירו אותי נדהם והלום צער. "בוגי", פנה אליי ברק בקול שקט. "נחמיה נהרג הלילה בהתרסקות מסוק. איתו נספו גם ראש לשכתו, רס"ן אופיר קאופמן, ושני הטייסים, סרן אסף אשר וסרן עופרי יואלי".

נחמיה הוא נחמיה תמרי, אז אלוף פיקוד המרכז. לא בכדי טלפן אליי הרמטכ"ל אישית באותו לילה. גם הוא ידע אודות הקשר המיוחד בין נחמיה לביני. גם הוא ידע שנחמיה היה בעבורי מודל לחיקוי, סמל לאדם ומפקד נדיר באיכותו ובאנושיותו, קצין שדרכינו נקשרו זו בזו פעמים רבות במהלך השירות הצבאי.

יעלון במרכז, ותמרי באזרחי (משמאל)

שנים ארוכות הלכתי אחריו, מהיום שבו הייתי חייל בפלוגתו, פלוגת המ"כים בגדוד הנח"ל המוצנח; בפעילות המבצעית הראשונה שבה השתתפתי, בפיקודו, מעבר לירדן; בשירות בסיירת מטכ"ל, כאשר נחמיה פיקד עליה; בפעילות מבצעית תחת פיקודו בצפון; כסגנו בעת שפיקד על חטיבת הצנחנים; וכמפקד אוגדת יהודה ושומרון תחתיו כאלוף פיקוד המרכז.

מנחמיה למדתי משמעותה של אחריות; משמעותה של לקיחת אחריות; של דוגמה אישית השווה יותר מאלף מילים; של ירידה בלתי מתפשרת לפרטים, כי "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים"; של מקצוענות, אומץ לב ויושרה, תכונה נדירה כל כך במקומותינו; של אנושיות פשוטה ועם זאת עמוקה ואצילית כל כך. כל זה נשמע כפירוט תכונותיו של מפקד אידיאלי וכל אלו היו בו בנחמיה בטבעיות וביד רחבה כל כך. באו בו, בדמותו, באישיותו ובדרך חייו כל הטוב, הראוי והנאצל שבחיינו.

בן ההתיישבות העובדת, איש אדמה, שהמורשת המשפחתית, צו מצפונו ותחושת האחריות שפיעמה בו, הביאוהו להקדיש את מיטב שנותיו, מרצו וחייו לביטחון, ובטובות שביחידות. לכל אורך הדרך גילם נחמיה רמה אחרת, והציב רף אחר. תמיד גבוה יותר, תמיד שלם יותר, תמיד אנושי יותר, תמיד אמיתי יותר וחף מכל פוזה.

לכן אהבנו אותו כל כך. לכן היה לנו נחמיה, לי ולעוד רבים אחרים, מה שכתב אלתרמן על יצחק שדה: "רבם של מפקדים". דרך חייו המעשית, המפוכחת, האמיצה והסבלנית, זו שאינה מתפתה לפתרונות קלים, שארוכת רוח היא, נרתעת ממליצה ועם זאת "הפיוט טווי בה וארוג, עד קצות קצווי עורקיה וורידיה" (שוב מילותיו של אלתרמן). מחפש את הדבקות בערכים הבסיסיים, את המידות הטובות, את הדוגמה האישית של מפקד ומנהיג. נחמיה לא נזקק לגינוני מנהיגות מיותרים. כאשר עשית דבר מה לא תקין, די היה במבטו, המגובה בדוגמה אישית, כדי להבין את כוונתו ואת דרישותיו.

פעמים רבות ראיתי את פניו של נחמיה, אך בעיקר את גבו. בעבורי הביטוי המעשי של הסיסמה "אחריי", הוא אחרי נחמיה. כשהתמנה לאלוף פיקוד המרכז פיקדתי על אוגדת איו"ש. את הביקור הראשון שלו בשטח קבענו בגזרת רמאללה. מיד לאחר שהגיע, התיישב נחמיה על הספסל האחורי של אחד הג'יפים בפיקודו של אחד הסמלים והמשיך כלוחם מן השורה אל תוך הלילה, כדי ללמוד את הפעילות מלמטה. אותנו הוא שיחרר.

 כשרצה ללמוד את סוגיית אבטחת האוטובוסים ביהודה ושומרון, הוא עלה על אוטובוס מירושלים לחברון כנוסע מן המניין. כך למד נחמיה את הפיקוד. לימים, כשהתמניתי לאלוף פיקוד המרכז, זה בדיוק מה שעשיתי.

לבד מהבנת חוכמת המלחמה, ענייניותו ויכולת ההבחנה בין עיקר לטפל, נחמיה תמרי הוא בעיניי סמל. סמל ליושרה מקצועית וערכית, סמל למסירות ולצניעות דרך. "כשאתה מושיט את כף ידך ומפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו", היה נוהג לומר, "האגודל מופנה כלפי מעלה, שאולי גם ליד הגורל יש השפעה. אבל תמיד תזכור ששלוש האצבעות שנותרו בכף היד - האמה, הקמיצה והזרת - נותרו מופנות אליך". כוונתו באמירה זו הייתה, שטרם הטלת האשמה במישהו או במשהו אחר, בדוק את עצמך אם לא טעית והיכן. כאלה היו מידותיו של נחמיה וכזה איש הוא היה. בעיקר בן אדם. וכמה הוא חסר לנו, גם כיום.