פוסק הדור התנתק מהדור

לא טוב לי לכתוב על רבנים. בכל פעם שאני נדרשת לגעת בסוגיה שמערבת אותם באופן כזה או אחר, משהו בעור שלי - שכוסה שנים בחולצת תלבושת מפוליאסטר של "בית יעקב" - מפתח גרד לא רצוני. אך החיים לימדו אותי שאין באמת שחור ולבן, גם לא במגזר דוגמטי להפליא. ואף אחד איננו בן חורין לברוח מקשיים וקושיות הרות גורל, בעיקר כי אין לאן.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• אפליה עדתית? בג"ץ דורש לראות נתוני רישום
• ממצא נדיר: חותם כשרות בצורת מנורה, בן 1,500
• מכתב ההסדרניקים לגנץ: לא לכפייה החילונית
  

הבוקר פורסמו ב"ידיעות אחרונות" הטענות בציבור החרדי כי חתימתו של הרב יוסף שלום אלישיב זויפה לכאורה. בריש גלי, בלי מסכות וגמגומים, עלתה שאלת מיליארד הדולר: עד כמה מנהיג הציבור החרדי הבלתי מעורער דהיום, מודע למה שקורה סביבותיו? עד כמה מכתביו ופסיקותיו שפורסמו לאחרונה, נעשו מתוך היכרות עם תלאות הציבור, וללא "התערבות אינטרסנטית" כזאת או אחרת בתהליך?

בשאלה הזו בדיוק מתחבטים בסתר לבם חרדים לא מעטים. לפחות אלה שעדיין לא תרמו את האונות שלהם לטובת מדור הדעות של עיתון "יתד נאמן". "זה מאוד פשוט", אומר לי חרדי מהשכונה. "מידי יום מניחים בתיבת הדואר שלי חמישה עלוני צדקה מעוטרים בחתימתו. אין לי שום ספק שהרב לא יכול להיות מעורב בכל המקרים. בתרחיש הכי אופטימי, מדובר באישור להשתמש בחתימתו באופן גנרי. ואם כאלה הם פני הדברים, מי אמר שהחתימה לא זולגת למחוזות אחרים?"

הרב והעם: התקשרות חד-סטרית

הסוגיה הזו כל כך מטרידה את המגזר, עד שחרדים מן היישוב הרחיקו לכת עד למכוני גרפולוגיה - הכל בניסיון לפתור את התעלומה: חתם - או לא חתם?

זה המקום לציין כי סוד גלוי הוא שדלת ביתו של הרב סגורה ומסוגרת זה כבר שנים. הרב מודר מעם, והעם מודר מהרב. הסלקטורים בכניסה קשוחים בהרבה מאלה העומדים בכניסה למועדוני תל אביב, והם בוררים בפינצטה של אינטרסים כלכליים ותועלתנות, את הבאים בשעריו.

שאר "המון העם", זוכה לשמוע את פסיקותיו אך ורק באמצעות פרסומם במודעות ובמכתבים. התקשרותו של הרב אלישיב עם צאן מרעיתו, לא יכולה להיות יותר חד-סטרית מזה. גם רבנים שרצו להיכנס אל כבודו, לדיונים בשאלות העומדות ברומה של הלכה, נענו בסירוב מנומס. בעידן "תקשורת ההמונים" החרדית, הפך הרב למנהיג בשלט-רחוק. והעיר ירושלים נבוכה, ואז רצה לגרפולוגים.

וכשצמרת המנהיגות הרבנית של ימינו מסתגרת ומנותקת, הספק שולט בכל. חלפו מן העולם הימים שדלת ביתם של גדולי הרבנים הייתה פתוחה בכל שעות היממה לכולם, ללא יוצא מן הכלל: גברים, נשים וילדים. בעידן שלנו, נשים כבר מזמן לא בתמונה, וכנ"ל 99.9% משאר אזרחי ישראל.

ואם הדופק הציבורי לא מצליח להגיע אל מאחורי הדלת המוגפת בשכונת "מאה שערים"; וקולו אינו נשמע בין קולות הלחשנים המרקדים סביבות הרב - מה התוקף של פסיקה או אמירה חברתית שאין לה שמץ של אחיזה במציאות הישראלית, כאן ועכשיו?

פסקים מנותקים מהעם

במכתבו האחרון של הרב אלישיב, שזכה למעמד איקוני למרות הספקות הכבדים באמינותו - נשמעה בעיקר המילה "לא": לא לכל אמצעי שיעזור לאנשים מהמגזר להתפרנס בכבוד. וכשיש אלפי ילדים שרעבים ללחם, במובן הכי פשוט וישיר של המושג - יש משהו בלתי נתפס בהתעלמות הבוטה מהמצוקות שמשדר השטח. היא לא אנושית ובטח שלא יהודית, והיא מצביעה על כך שלא באמת ברור לו, לרב אלישיב, מצבו האמיתי של צאן מרעיתו.

במסכת ברכות בתלמוד (דף כ"ח), מתוארת סיטואציה של מחלוקת בין שני רבנים. באקט של פיוס מגיע המנהיג

מביניהם ל"סולחה" אצל חברו, ומוצא את קירות ביתו שחורים - כיאה לייצרן פחמים בזוי. הרב-האורח הפטיר בתמיהה למארחו, כי לא ידע שזה מצבו. השיב לו בעל הבית: "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים".

רב מתבקש להיות מעורב חברתית. הוא נדרש לאינטימיות עם הבריות - מתוקף תפקידו. לי לפחות (אוח, הגירודים האלה), לא ברור האם כבוד הרב אלישיב באמת נכנס לעומקם של אותם "בתים מושחרים"; האם פתח מקררים ריקים, לפני שהכריז את מה שהכריז קבל עם ועיתון - או שאין הוא יודע בצערם של תלמידי חכמים, או של יהודים בכלל. אני מאמינה יותר באפשרות השנייה. לצערי, אפילו חותמת עליה.