יצאתי מהגסט-האוס ונחתתי בהישרדות
סמדר שילוני שוטטה לה בחופי אנדמן ההודיים, על חול לבן ובין עצי קוקוס. ממש כמו לוקיישן של "הישרדות". וזה באמת היה לוקיישן של הישרדות - והמבקרת שהתרגלה לצפות במשימות מרחוק, גילתה פתאום איך זה נראה בלי תיווך המצלמות. בערך
הלכנו שנינו על החוף. הוא הרים קונכיות והתנצל בפני הסרטנים שגרו בהן, אני איגפתי בחורות שרועות בביקיני. זה היה המקום הכי פסטורלי שהייתי בו בחיים - עצי קוקוס נעים ברוח, חול לבן וגלי אמבטיה חמים. לא היה חסר הרבה בשביל שמישהו ישלח את הגלויה שעמדנו בתוכה, והכל יעלם.
טורים נוספים של סמדר שילוני ב-ynet:
"זה אשכרה נראה כמו לוקיישן ל'הישרדות'", הוא ציין. "נראה לך?", אמרתי בידענות. "ב'הישרדות' מגיעים לחופים מבודדים, איים אקזוטיים שכף רגלו של האדם הלא פוטוגני לא דרכה בהם מעולם. אתרים נידחים בהם האנושות היא רק פסיק קטן בעוצמה האינסופית של הטבע. כאן זה אתר תיירות. הכל פה זה קוקוסים, וחופים רכים, ומים בצבע טורקיז ו.. אה", השתתקתי כי קלטתי שאני מתארת לוקיישן קלאסי ב'הישרדות'. "אהא", הוא ענה. המשכנו ללכת. למחרת הגיע צוות הצילום של "הישרדות קרנטקה" והשתלט על החוף ליום שלם.
התברר שהצוות מקרנטקה, אחת המדינות בדרום תת היבשת ההודית, מצלם בחופי אנדמן כבר חודשיים. הבסיס שלהם, לשמחתנו וכנראה גם לשמחתם, מוקם בתוך הג'ונגל, עשר דקות נסיעה מהגסט-האוס שלנו, או חמש דקות אם תפסתם טרמפ עם אופנוען אמיץ באחת עשרה בלילה, ולא הצלחתם לבקש ממנו שייאט, כי איכשהו גלי הקול לא הצליחו לחדור את אדי האלכוהול שעלו ממנו.
הודות לקצת השקעה ולעובדה שההודים הם אנשים נוחים, הצלחנו להשתחל לכמה ימי צילום. בראשון הצטלמו המתמודדים למשימה שבה הם ננעלו בשרשרת כלובי עץ בתוך הים, וניסו להעביר האחד לשני את המפתח. מבחינתי זה היה חלום שמתגשם ממש - "הנה", אמרתי לעצמי, "אני הולכת להיחשף לסודות הכי כמוסים של הפורמט. אני הולכת לפתוח את הכלוב ולצאת לחופשי!".
טוב, ברור שידעתי ש"הישרדות" היא לא הבועה הסטרילית שהיא מתיימרת להיות. בזמן הצפייה אני מדחיקה מרצון את הידיעה שסביב כל המתמודדים מכרכרים צוות הצילום, תחקירנים ואנשי הפקה, ומספרת לעצמי סיפור נאה על חבורת נערי חוף שמקימה מחנה על אי בודד. הרי אף אחד לא בא לתיאטרון כדי להרוס את התפאורה. מה גם שהבידוד של השורדים נתפס כאלמנט כל כך חשוב בפורמט, שאני מאמצת כל ראייה לכך שהם באמת הוצנחו לשני איים והופקרו שם, להתכסות בעלים ולאכול נבטוטים מגרביים.
בואו מחר, יש משימה
כל הסיפורים המוכרים על אחורי הקלעים של "הישרדות" קרמו עור וקרם שיזוף אל מול עיני. משימת הכלובים ארכה שעות, כשכל כמה דקות הצילומים נפסקים מסיבות טכניות. כל כך הרבה אנשי הפקה שורצים על הסט, כל כך הרבה חלקים מרכיבים את השלם הזה, שלפעמים מהצד מתקבל הרושם ששני השבטים הם לא יותר מניצבים. האחרונים בשרשרת המזון, אפילו אחרי התיירים שגונבים מדי פעם פריים, עד שהם מבינים שאף אחד לא יעצור אותם, ואז הם מרביצים בוּק למזכרת.
המתמודדים (כולם, אגב, לבושים למהדרין, גם בסטנדרטים של בית שמש, גם במשימות במים) מצייתים להוראות איך לעמוד, מתי לזוז. הם עמדו שם בזמן שהשלט של השבט שלהם נשבר, הם המתינו כשהגלים הפילו את השולחן של המנחה, הם חיכו דקות ארוכות עד שצוות הצילום יתאפס על עצמו ולא פעם התבקשו לבצע שוב חלק ממשימה או להמשיך אותה מהמקום בו הפסיקו, גם אם עברו מאז 20 דקות. בזמן ששבט אחד צילם את המשימה שלו, השבט השני ישב מאה מטר מהחוף, עם כיסויי עיניים, ממש על שביל הגישה לגסט-האוס שכן. כמה ישראלים שהגיעו לשם הגניבו להם שוקולדים ודיברו איתם על החיים.
לצילום המשימה הבאה כבר הגענו פחות נאיביים. היא צולמה באמצע הג'ונגל, באתר הצילומים המרכזי שכלל גם את המבנה של מועצת השבט. הייתי רוצה להגיד שהפכנו כל אבן ביער והתחמקנו בעורמה מהמאבטחים ששמרו על המקום מפני זרים חטטניים כמונו, אבל האמת היא שפשוט פגשנו את המנחה באחת המסעדות והוא הסגיר לידנו... טוב, בסדר, הזמין אותנו לבוא ונקב ביום ובשעה.
במשימה, שאחריה אמורה היתה להיערך מועצת שבט, נחבש מתמודד מכל שבט בתחבושת אלסטית לאורך הגוף והוכנס לשק עשוי רשת שנתלה על צינור במבוק בגובה של ארבעה מטרים בערך. מכאן, זה רק נהיה יותר טוב: במרחק מטר מכל מתמודד תלויה סכין. המטרה: לתפוס את הסכין מבעד לרשת, לחתוך את התחבושות ולצאת מהרשת.
ההכנות כללו הודי קטן שטיפס על הבמבוק כדי לקשור את הסכין. בהתאם לשיקול דעת שמאוד אופייני לעם ההודי, הוא עשה את זה בלי שום קשירת ביטחון או ציוד שיבטיח אותו במקרה של נפילה, אלא אם כן אתם מחשיבים כמה עלים שמישהו פיזר מתחתיו כאמצעי בטיחות. הבחור נלפת סביב החבל וטיפס עליו בחתוליות שגרמה לנו לתהות למה הוא לא מתמודד על תואר השורד האחרון בעצמו.
בטיחות מעל לכל
משימה זה נחמד, אבל שיא הערב נרשם ללא ספק כשהסכין שההודי חבק בין השיניים כשטיפס למעלה - נפלה למטה ופספסה בסנטימטר את אחד מאנשי ההפקה שעמדו שם. האירוע הזה הכניס אותנו למתח נורא שהיה, כך מתברר, מצב הרוח הנכון לצפות במשימה שבאה אחר כך.
הפעם התבדו כל נבואות הזעם שלי, לפיהן "הישרדות" לפני עריכה משולה לצפייה בכתובת מתייבשת על הקיר. גם בלי עריכת מצלמות ומוזיקת רקע, המשימה היתה מותחת באמת. לא הזיקה גם העובדה שהפעם היא לא צולמה 200 מטר אל תוך הים, ושאפשר היה ממש להריח את הזיעה של המתמודדים.
אפילו הנוכחות של המצלמות והתקשורת בין המתמודדים והצוות בין הצילומים לא הצליחה לפגום בקסם. גם לא העובדה שכמה צעדים מאיתנו, בקונטרול המאולתר, איש אחד דיקלם לאוזניה של המנחה את הטקסט שלו. התחרות היתה שם, הרעב לניצחון היה אמיתי, אנשים צעקו, נפצעו וסיכנו את עצמם בצורה לא אחראית בשביל חתיכת אבן שמוסמרה למוט. זאת עדיין היתה "הישרדות", פורמט הריאליטי הכי מוצלח בעולם.
אז זהו, שלא בדיוק. העובדה שהצילומים נמשכים שלושה חודשים היתה צריכה להדליק אצלנו איזו נורה, אבל הנחנו שאם בישראל מצלמים חודשיים, אין סיבה שבהודו לא יקבלו אישור לשלושה. כבר הבנו שהכל קורה פה לאט. לקראת סוף המשימה תהינו בקול מתי בעצם יתקיים האיחוד בין השבטים, לאור העובדה שבכל אחד מהם נשארו רק חמישה שורדים.
"זה לא יקרה", אמר לנו המנחה, "החלטנו שעדיף שהם יישארו שני שבטים עד הסוף, וככה תהיה להם מוטיבציה גבוהה יותר להתחרות אחד בשני". שנינו המהמנו והסתכלנו מסביב. כל הסט אמר "הישרדות". המשימות, העיצוב, השלטים של השבטים, החסינות, מועצת השבט עם הפתקים ותיבת ההצבעות. "אבל זאת עדיין 'הישרדות', נכון?", שאלנו. "לא", הוא אמר, "לא בדיוק".
מתברר שמדינת קרנטקה, שמפיקה את התוכנית, לקחה לעצמה את החירות לשאול את הפורמט המקורי ולהתאים אותו לאופי הייחודי של תושבי קרנטקה, שלפי סקרים אקראיים "אוהבים אקשן ומשימות, אבל לא כל כך משתגעים על מועצות שבט". הם קוראים לזה "נערי העיר פוגשים את היער", ואם תביעת הדיבה לא תגיע עד אז, הסדרה תשודר בפורמט יומי, ונערי העיר יפגשו ביער, בְּמשימה בטיחותית ומועצת שבט זריזה, במהלכה יוחלט מי יודר אל "אזור הסכנה". הדחה ממש תתקיים פעם בשבוע, ממוצע שמעורר געגועים ל"הישרדות" הישראלית, שמי יודע אם נזכה לפגוש בה שוב.
למחרת, יידעו אותנו אנשי ההפקה מתוך הרגל שהצוות יצלם ברחבי האי, ויתעד את החיים של התושבים הקבועים, שחיים בדלות שלווה ופוטוגנית, מתחמקים מקוקוסים שמאיימים לפצפץ להם את הראש ובמובן מסוים הם השורדים האמיתיים בכל הסיפור. על פיסת המציאות הזאת כבר ויתרנו. בבית הורדתי את העונה ה-23 של הישרדות ארצות הברית. מצפייה בפרק הראשון אני יכולה להעיד: בתולי ההישרדות שלי אולי בותקו, אבל השם עדי, הם התאחו חזרה מעצמם ברגע ששמעתי את ההמאייה הראשון.
