השיפוץ והפיצוץ: השכנים התקוטטו עד לביהמ"ש
בני זוג ששיפצו את דירתם בכפר חב"ד, נאלצו להרחיב גם את דירת השכנים. אולם, התוכניות השתבשו לאחר שהדיירים התחלפו והשכנים החדשים לא עמדו בהתחייבותם לשלם את חלקם בעלות הבנייה. רב הכפר ניסה לתווך ללא הועיל והזוג המשפץ תבע. כמה פיצויים פסק ביהמ"ש?
פסקי דין נוספים בערוץ הנדל"ן:
- ביהמ"ש: הכללית תפנה דירות לטובת דיור ציבורי
- זוג התנגד לתמ"א 38 - המפקחת כפתה הסכמתם
פסיקה: בית הקפה לא יכול לגלוש למדרכה
לאחר שהתברר לבני הזוג כי הדיירים החדשים בדירה משתמשים בתוספת הבנייה, ביקשו מהם את התשלום עבור ההוצאות, אולם הדיירים סירבו. לבסוף, ובעזרתו של רב הכפר, חתמו על התחייבות לתשלום בתמורה לחתימת בני הזוג על בקשה להיתר הבנייה שהגישו הדיירים לוועדה לתכנון ובניה, שבלעדיה לא היה ניתן להם ההיתר.
בתביעה שהגישו בני הזוג לבית משפט השלום בת"א כנגד הדיירים, ביקשו תשלום של 109,542 שקל בגין עלות הבנייה, פיצוי של 5,000 שקל בגין עגמת הנפש שגרמו להם, ודמי שימוש ראויים בסך 28,800 שקל. בסך הכל הם דרשו פיצוי של 143,542 שקל.
הנתבעים טענו כי הסכום ששילמו עבור רכישת הדירה כלל את התשלום בגין תוספת הבנייה וכי הסכמתם לשלם לבני הזוג נכפתה עליהם על ידי הרב,. עוד נטען, כי הוטעו ובדיעבד נודע להם, כי בעלת הדירה שנפטרה, היא זו שהתחייבה להסדיר את התשלום, ולפיכך אינם חייבים לבני הזוג מאום.
הנתבעים נהגו בחוסר תום לב
השופט יאיר דלוגין קיבל את מרבית התביעה. נפסק, כי התחייבות בעלת הדירה שנפטרה, לשלם על התוספת, אינה שוללת את זכות התובעים לקבלת תשלום מהנתבעים, נוכח העובדה כי הנתבעים השתמשו בתוספת ללא תמורה, וכי בסופו של יום בעלת הדירה לא שילמה לתובעים.
כן נקבע, כי הנתבעים לא הוכיחו כי במסגרת התשלום עבור הדירה נכללה גם תמורה בעד התוספת, שכן במכתב ששלחו לבני הזוג כחודש לפני הגשת התביעה, לא חלקו על עצם התשלום ולא העלו כל טענה כי שילמו עבור הבנייה בעת רכישת הדירה, אלא התמקחו על שיעור התשלום בלבד.
בנסיבות שכאלה, פסק השופט, נראה כי הנתבעים ניסו להשתחרר מההסכמות עליהם חתמו בחוסר תום לב, ובמטרה שהתובעים יחתמו על בקשתם להיתר הבנייה, אשר עם קבלתו, היה להם נוח להפר את ההסכם ולהתמקח על המחיר שהתחייבו לשלם.
עוד נקבע, כי לא ברור כיצד מחד טענו הדיירים כי עלות התוספת נכללה בתשלום עבור רכישת הדירה, ומאידך חתמו על התחייבות לתשלום בגינה בנוכחות הרב, זאת בפרט כשלא הוכיחו טענתם, כי הרב כפה עליהם את החתימה.
"ההתרשמות שלי מהנתבעים", כתב השופט, "הינה כי לא מדובר באנשים אשר פועלים בצורה עיוורת על פי הוראות הרב, ואף אולי להפך, אינם נרתעים, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת לפי דעתם, להמרות את פיו. מוצא אני מרחק רב בין גרסת הנתבעים שלפיה הם אולצו לפעול כפי שפעלו אך בשל לחצי הרב ולבין התנהגותם בפועל. ליכך נקבע, כי משלא שילמו הנתבעים על תוספת הבנייה, בה השתמשו בפועל לשם הרחבת דירתם, הרי שהתעשרו על חשבון התובעים שלא כדין.
עם זאת נפסק, כי אין לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש, משום שהתובעים לא הוכיחו את שיעורם ומשום שהתוספת שמוצמדת לדירת הנתבעים אינה נכס ששייך לתובעים. לפיכך נפסק, כי על הנתבעים לשלם 90,219 שקל בגין בניית תוספת הבנייה (כפי שקבע השמאי שמונה מטעם ביהמ"ש), 5,000 שקל נוספים בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים נוכח הפרת ההתחייבות החוזרת ונשנית של הנתבעים לשאת בעלויות הבנייה וכן חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 20,000 שקל.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי "פסקדין "
לפנייה לכתב/ת 
