המופע של "הרביעייה": כך זה היה, פשטות רכה
הם כבר לא צעירים כמו פעם ולפעמים מתבלבלים במילים, אבל שם טוב לוי, אלון אולארצ'יק, שלמה יידוב ואפרים שמיר מגישים מוזיקה טובה באווירה טובה, במיוחד למי שמאס בשירים עם "נשמה יקרה שלי"
זה התחיל בכך שארבעה אנשים מבוגרים שחצו את גיל 60 עלו לבמה. אלון אולארצ'יק, השובב והמתחכם במראה הזרוק, אפרים שמיר המצחיק עם בדיחות "הילד הרע" ונעלי ההתעמלות, שלמה יידוב האלגנטי במראה השרמנטי והמחויט ושם טוב לוי הביישן. את הארבעה, שהופיעו באולם צוותא בתל אביב, ליוו אלעד אדר הנהדר על הקלידים והמתופף המוכשר אמיר ברסלר, שיכול להיות נכד של אחד מהם.
הפתיחה היתה קצת צולעת. שוב "בא לשכונה בחור חדש", התרגלנו, הכרנו, שיר שפירסם את אולארצ'יק אחרי שחזר מארה"ב ופתח בקריירת סולו בארץ. גם ב"ערב כחול עמוק" ו"התעוררות" המופע דמה יותר לארבעה זמרים שמופיעים יחד במקרה ושרים איש איש את שיריו בעיבודים הישנים.
אבל ב"עברתי רק כדי לראות" הנפלא, הכל התחבר. העיבוד היה שונה, ומשם הדרך כבר נסללה מאליה לתוך "ימים לבנים" ,"מונופול" בעיבוד נפלא ועוד לא מעט שירים, כשההנאה היתה לשמוע את "השירים של פעם" – "שיר אחרי מלחמה", "עוד ניפגש" וחבריהם. הקהל רק רצה לשמוע עוד ושר עם החבורה, והכל התחבר יחד למופע מהנה ביותר.
לוי ואולארצ'יק הם שניים מהמוכשרים ביותר שידענו במוזיקה הישראלית, וגם לשמיר ויידוב לא חסר. את מה שהארבעה עושים בכלי הנגינה – אולארצ'יק על הבס, שמיר ויידוב על הגיטרה ולוי בחלילים - אין רבים שיודעים לעשות. גם ההרמוניה הקולית של כולם מתחברת בצורה נהדרת.
במהלך ההופעה אי אפשר היה שלא להרגיש מאוכזבים בשבילם על כך שהם לא ממלאים את קיסריה, בעוד שזמרים פחות מוכשרים מהם, עם שירים שלא מתקרבים לחומרים שלהם, הופכים לגיבורי תרבות. נכון, הגיל הוא לא מה שהיה, הם יושבים מעט יותר, העשן מפריע לשם טוב לוי בעיניים, נראה שהגב מציק ופה ושם, מתבלבלים במילים, אבל לרגעים ספורים, אם עוצמים את העיניים חזק חזק, מאמינים שברגע שהן ייפקחו יעלה אריק איינשטיין על הבמה, ירגיש הכי בבית שאפשר, יתחבק עם כולם וירביץ איזה סולו עם הווסט האהוב עליו מכל.
לא יופיעו בגמר "כוכב נולד"
בעידן של היום לא מדובר בהופעה שתפוצץ אולמות בבני העשרה, ועיקר הקהל צפוי להיות מעל גיל 30. למה? כי המזל לא שפר על כולם כנראה. "נכון את יפה" זה שיר שאין רבים כמוהו ושמיר שר אותו בדיוק כמו פעם, "ימים לבנים" מרטיט מיתר בלב בדיוק כמו פעם, כשהדיסק הראשון שקניתי היה "קצת אחרת". "נערה במשקפיים" הוא יצירת מופת של יהונתן גפן עם לחן גאוני ומעלה חיוך ו"יכול להיות שזה נגמר" הוא כבר מזמן חצי המנון.
אז איפה הרביעייה? עושה רושם שלא מחפשת את הכסף הגדול ובחרה לעשות את מה שהיא אוהבת. מוזיקה טובה באווירה טובה עם קהל מחבק. בכלל, מתישהו נוצרה תחושה שמיד אחריה הם חוצים את הכביש, תופסים שולחן ב"שופטים" ושותים כמה בירות אל תוך הלילה כי טוב להם להיות ביחד.
כל מי שאוהב מוזיקה ישראלית שאין בה חריזה מאולצת וכל שורה שנייה בשיר היא לא "אני אוהב אותך", או "נשמה יקרה שלי" ימצא את מקומו בהופעה וייזכר שפעם הכל היה פה קצת אחר, בעצם קצת אחרת. אף אחד לא יוריד את הרינגטונים של השירים ואיש מהם לא יהיה מלך ההורדות של חברת סלולר וכנראה הם לא יופיעו בגמר "כוכב נולד", אבל המופע עושה כבוד גדול לאמנים מהשורה הראשונה.
ב"ילדי הירח" כתב אהוד מנור ז"ל: "הם עזבו את ההורים כשדונובן ודילן, הפריחו יונים במצעדי הפזמונים. הם שרו לט איט בי באישונים גדולים ובוערים, שילבו קולות ולבבות - כמו גשר על פני מים סוערים... ילדי הירח, ילדים יפים". מזכיר לא מעט את הנוער של היום, רק שהיום במקום "ילדי הירח", ילדי "אור הירח" מגיעים להיבחן לתוכניות ריאליטי אצל אביב גפן.
יכול להיות שזה נגמר? ההופעה נותנת תחושה שלא, שהכל ימשיך לעוד הרבה זמן ושיש כבוד ויש איכות אצל הרביעייה הזו. הם שרים בהווה בצורה נהדרת את כל היופי של העבר, או כפי שהם שרו בשירו של עלי מוהר ז"ל "שיעור מולדת: "כך זה היה, פשטות רכה". בלי אפקטים משוכללים, בלי מכנסי עור ובלי רעשים מרגיזים וצעקות. פשוט. ורך.
לפנייה לכתב/ת 
