הנזל וגרטל: שנאת נשים וסירוס גברים

תקופת הילדוּת בחייהם של בני-האדם נחשבת כיום, במחקר, בתיאוריה ובמעשה, ככור ההיתוך של זהותנו ואופיינו. בתקופה זו מתעצבת תפישת עולמנו, מוקנית לנו מערכת ערכים שמגדירה טוב/רע ומנחילה השקפות שונות שילוו אותנו אל תוך חיינו הבוגרים. מחקרים רבים מוכיחים כי המגעים החברתיים הראשונים שיוצר אדם עם סביבתו בעודו תינוק, ישפיעו על יחסיו בעתיד, ויגדירו את דפוסי התגובה שלו לסיטואציות שונות.

עוד על אגדות בערוץ יחסים:

הכלה התבלבלה: אגדות אורבניות בלבן

המקום אליו אגדות הולכות כדי למות  

במקום נעורי נצח, נסיך שיציל אותנו מעצמנו

אגדות אורבניות: מלפפון שאבד וזרע שנשדד

תורשה תרבותית

המציאות שאנו חווים עוברת תיווך כשהיא מועברת דרך החושים שלנו אל מרכזי העיבוד במוח, אליהם מגיע מידע חלקי ביותר שעבר סינון מאסיבי במהלך התהליך. חלקיקי המידע האלה מאורגנים, מפורקים ומקוטלגים במגירות, שנוצרו כתוצאה מגירויים קודמים ומחוויות שצברנו בחיינו. בחלק מהמקרים, המגירות הללו מוכתבות על ידי הגנטיקה, בחלק אחר, המגירות שבהן נאחסן את החוויות שלנו לשימוש עתידי, הוקמו על ידי התנסויות שונות, חיוביות ושליליות גם יחד.

כשמלמדים ילד צעיר מה מותר ומה אסור, מקבעים מסלול חשיבה דיכוטומי המבחין בין טוב לרע. המסלול הזה משתנה מתרבות לתרבות, מתקופה לתקופה, ממשפחה למשפחה. מלבד מספר מצומצם של מאפיינים אוניברסאליים חוצי-תרבויות, רוב הערכים שאנו סופגים מהסביבה הקרובה לנו ומעבירים הלאה לילדינו, הם מותאמי-מקום, תרבות וזמן.

ובכל זאת, יש תכנים מסוימים שעוברים ב"תורשה תרבותית" מדור לדור. הם אמנם משתנים, מתאימים את עצמם לתקופה וכוללים וריאציות שונות ומגוונות שלעתים נראות כמעט זרות זו לזו, אך בשורה התחתונה, הנושאים המרכזיים שהם מעבירים אל הילד נשארים קבועים, והם רציפים לאורך שנים רבות.

לכן, אם ננסה להבין את עצמנו ואת הסובבים אותנו, וללמוד על מערכות היחסים שלנו עם הסביבה, נוכל לגשת אל גרעין הידע הכמוס באותם תכנים אל-זמניים ועל-זמניים, המוכרים לכולנו כ"אגדות" או "מעשיות ילדים".

אותם טקסטים שנפגוש בגיל המכריע של התהוותנו הפיזיולוגית והפסיכולוגית גם יחד, מגיעים אל תודעתנו הרבה לפני שאנחנו מפתחים מנגנוני הגנה, ביקורת או שיפוט. ילדים רכים שטרם גיבשו לעצמם "מסננת" תרבותית וגישה מבקרת כלפי התכנים אליהם הם נחשפים, מטמיעים במודע – אך בעיקר באופן לא-מודע – את המסרים הישירים והעקיפים הגלומים באותם סיפורים תמימים למראה.

הם יוצרים בנו תגובות כמו-רפלקסיביות למצבים שונים, וזו אחת הסיבות שחוקרי תרבות רבים מתעניינים בסיפורים הללו, בניסיון לפצח את תקופת הילדוּת והאופן בו היא מעצבת אותנו ואת התרבות שבה אנו חיים.

כשעמי פגש את תמי

"הנזל וגרטל" היא אחת המעשיות המרתקות והנוגעות ללב. סיפורם של שני האחים המסולקים מביתם אל היער ומגיעים לבית ממתקים שבו מתגוררת מכשפה קניבלית, שובה את ליבם של ילדים ומבוגרים מזה מאות שנים.

הוא מיוחס אמנם לאחים גרים שליקטו אותו כבר בראשית המאה ה-17, אך הוא סופר בעל-פה כמעשיית-עם מאות שנים קודם לכן, ועבר טרנספורמציות רבות מאז. בחינת הסיפור המקורי לעומת העיבוד המודרני, כמו ניתוח של שני הטקסטים, ילמד אותנו רבות על המסרים ועל האופן שבו השתנתה התרבות במרוצת השנים ביחסה לסוגיות של אהבה, משפחה, הורות, נישואים ועוד.

הוריהם שלחו אותם אל מותם. הנזל וגרטל מתוך ההצגה(צילום: יוסי צבקר)

למעשייה על הנזל וגרטל מספר גרסאות, ששונות זו מזו במספר פרטים קטנים-גדולים. מלבד הוספת רמזים נוצריים-דתיים שלא קיימים במקור, כללו השינויים מסרים שמתנגדים לנישואים-שניים, מקדשים את המשפחה הביולוגית ומקבעים את דמותן של נשים "אחרות" כמסוכנות, אלימות ומטורפות. בנוסף, הם הורידו את האחריות לגידול הילדים מעל כתפיו של האב, והעבירו אותה במלואה אל האישה האחרת שחדרה לחיי המשפחה השלווה, עם מזימותיה האיומות.

בגרסה הראשונית של האחים גרים, הקרובה למעשיה המקורית, הנזל וגרטל מושלכים מביתם על ידי הוריהם הביולוגים בשל חרפת רעב. שני ההורים תמימי דעים בדבר ההחלטה האכזרית, שפירושה עונש מוות לילדים הרכים - לשלח את השניים אל היער.

בגרסאות מאוחרות יותר הוכנסו במעשיה שינויים כדי "לרכך" את המסרים הטמונים בה, בראש ובראשונה במבנה המשפחתי שהפך מתא ביולוגי של זוג הורים וזוג ילדים, לתא "לא נורמטיבי" לאותה התקופה: האם הביולוגית הפכה לאם חורגת ואילו האב המרושע הופך לאב 'מסורס' הנופל קורבן למזימתה של האם החורגת - לסלק את הילדים.

מאדם אקטיבי השולח את ילדיו אל מותם, הופך האב לפסיבי ומסכן בעצמו. מיותר לציין שבמציאות של אותם הימים, נדיר היה למצוא גברים כל כך חלשים, בוודאי שלא במרחב הביתי/משפחתי, ונשים בעמדות שליטה וכוח היו נדירות אפילו עוד יותר.

למעשה, הגרסה ה"מתוקנת" נושאת מסרים שוביניסטיים להחריד, ויוצרת משוואה ברורה שבה נשים בעמדות כוח הן שתלטניות, שקרניות, מושחתות ושטניות.

כך הפכה המעשייה, במקור סיפור מזעזע על התעלמות הורית וביטולם של הילדים לטובת צרכיהם של הוריהם, לסיפור על קונפליקט בין אם "זרה" למשפחה הביולוגית הגרעינית.

כדי לגונן על דימוי האם, היא סולקה מהתמונה ואת מקומה תפסה "האחרת", במטרה לשגר מסר ברור: הורוּת שאינה-ביולוגית מסוכנת לילדים. את ה"עידון" הזה, הרווי בשנאת נשים ומקדם שמרנות ומוסרנות, הכניסו למעשיות רבות, שבהן אם אחת, אוהבת ודואגת, הומרה באם-חורגת נצלית, מניפולטיבית ואלימה.

אישה חזקה = גבר מסורס

גם האב שינה את תפקידו, בתגובה להעלמותה של האם הביולוגית והכנסת האישה האחרת. בחירתו להינשא בשנית כמוה כבחירתו לסלק את ילדיו מעליו, רוצים הסיפורים האלו לומר. רצונו להעביר את חייו במחיצת אהובה חדשה היא התנכרות לאהבה הקודמת, שמתה מזמן. למעשה, באופן כללי קשה מאוד למצוא במעשיות השונות אבות-חורגים מרושעים (או גברים מרושעים, לצורך העניין), בניגוד לאמהות חורגות ונוראיות שנמצאות בהן בשפע.

הנזל וגרטל אינם רוצים לעזוב את ביתם והם מבינים שמדובר בעונש חמור מאין כמוהו. כאן הנזל בעל היוזמה מנסה לסמן את השביל לביתו – תחילה באבנים, לאחר מכן בפירורי לחם – אך הדבר אינו צולח. האקטיביות של הילד מהדהדת כבר בתחילת הסיפור, ומדגישה את הפסיביות הכנועה של הילדה. גם בהמשך הסיפור נמצא את אותה אקטיביות ממש, כשנגלה שהנזל נכלא בכלוב ומפוטם על ידי המרשעת לצורך מאכל – ואילו גרטל הופכת למשרתת.

באופן סימבולי, המעשייה אומרת לילדים הקוראים אותה שתפקידו של הבן הזכר לספק מזון לאישה המרושעת, ותפקידה של הילדה הנקבה לנקות את הבית. כך נשמרת חלוקת התפקידים המגדרית, בפרט זו של הילדה, כמו גם תפישת מקומה של מכשפה מרושעת ומניפולטיבית, בניהול חייהם של הילדים חסרי הישע.

באגדות התכונות הרעות מיוחסות יותר לנשים מאשר לגברים. תמונה מתוך: אגדות האחים גרים

ה"זקנה המרושעת" גנבה את ההצגה

לאורך הדורות, לאחר שהסיפור נוטרל מהמשמעויות המקוריות שלו, הוא איבד את מסריו על משפחה נוטשת, והפך לסיפור על בית ממתקים ומכשפה קניבלית. כל תשומת הלב שלנו מופנית כלפי אכזריותה של אותה מכשפה, שהופכת מסתם מרשעת ל'זקנה מרשעת' - הסוג הגרוע ביותר באגדות.

אנחנו מתעלמים באלגנטיות מגורלם של הנזל וגרטל אילולא הייתה המכשפה לוכדת אותם: לאחר שגורשו מביתם, סביר שהיו מתים ביער. אם היינו מעט פחות שיפוטיים, היינו אפילו מגלים שעדיפה האופציה שבה הנזל נאכל בידי המכשפה (ולא בידי חיות טרף, או מת ברעב, למשל), ושבאופציה השנייה גרטל מצליחה לשרוד בזכות יכולתה לתחזק את בית המכשפה (תחשבו כמה קשה לנקות בית משוקולדה, בעיקר בקיץ).

במקום זה, אנחנו מעבירים את הפוקוס אל המכשפה, שבאופן פרדוקסאלי, הצילה את גרטל ממוות, ועל הדרך שוכחים ששני ההורים - ולא רק האם המרשעת, שלחו את ילדיהם אל מותם. הכול מתחיל להשתנות כשהמכשפה מחליטה לאכול את הנזל ומבקשת מגרטל להדליק את התנור. כשמותו של אחיה קרב ובא, מתעשתת גרטל (שעד כה עסקה כנראה בלעשות פאנלים ולא חשבה שהיא יכולה להציל את אחיה הכלוא), מרמה את המכשפה הזקנה ושורפת אותה בתנור.

לאחר שהמכשפה נשרפת, השניים בורחים מבית האימה שבו היו כלואים, אבל לפני כן הם בוזזים ומרוקנים אותו מכל ציודו. הפעם, לאחר 'מבחן החניכה' שבו התגברו על האישה המרשעת, איתני הטבע (בדמות הציפורים שקודם אכלו את פירורי הלחם שפיזר הנזל), מראים להם את הדרך הביתה.

גם בסוף המעשייה יש הבדל בין שתי הגרסאות, המוקדמת והמאוחרת. בגרסה המקורית האם והאב הביולוגיים מקבלים את פניהם של הילדים השבים מן היער, ומתרצים לקבל אותם בחזרה רק אחרי שראו את האוכל והשלל שבזזו מבית המכשפה ביער.

אהבתם של ההורים, רוצה הסיפור המקורי לומר, מותנית בתשורות ומתנות שהילדים מביאים להם, ומוסיף רובד ביקורתי נוסף על זוג ההורים הנורא הזה. במקום כתב אישום, ההורים זוכים באושר ועושר, במקום הגנה של המועצה לשלום הילד, חוזרים הנזל וגרטל אל האנשים אשר שילחו אותם אל מותם.

בגרסה המתוקנת, חוזרים הנזל וגרטל אל הבית, שם הם מגלים, לשמחתם, שהאם החורגת מתה באורח מסתורי, והאב, שעד כה היה 'מסורס' ונתון לשליטתה של האישה "החזקה" שלקח לעצמו, מקבל אותם בזרועות פתוחות ומרעיף עליהם אהבה. שתי נשים, אם כן, היו צריכות למות, כדי שהאב האימפוטנט לא יהיה שרוי במקסמיה של האם החורגת, והמשפחה הביולוגית הגרעינית תחזור לתפקודה המושלם.

למרות שעברו יחסית מעט שנים בין פרסום הגרסה המקורית של סיפור הנזל וגרטל לבין הגרסה המעודכנת, אנו יכולים לראות את השינויים מרחיקי הלכת בחלוקת התפקידים במשפחה ובשינוי מוקדי העניין והמסרים המופנמים בסיפור.

ממעשייה נושכת ואמביוולנטית שמלאה במסרים מורכבים על הורים נוטשים, קיבלנו אופרת סבון שבה – כמה הולם – האישה החזקה מיוצגת כמסוכנת ומניפולטיבית. במקום ביקורת על הורים מופרעים המסלקים את ילדיהם מחייהם (מי באופן פיזי, מי באופן סימבולי), אנו מקבלים טקסט על הסכנות הגלומות בפרק ב' בחייה של משפחה.

במקום להתמקד בדיון על מקומן של משפחות מעוותות מן היסוד שמוחקות את הילד וזהותו, אנו שמים פוקוס על המכשפה, אישה זקנה ובודדה, שכפי הנראה נטרפה נפשה מהיעדרו של גבר בחייה.

הגיע הזמן לסיום חדש

למרבה המזל, אנחנו יכולים לתקן את הנזקים שהתרבות גורמת לנו בסיפוריה, לחזור אל הטקסטים המכוננים שעיצבו אותנו, למצוא את הדפוסים שנכנסו לנו לדיסק כשהיינו חסרי הגנה ונטולי בקרה-עצמית, ולגרש החוצה את המסרים המרעילים, לפעמים, שנטמנו בתוכנו. כך נצליח, אם נרצה ונשתדל, להשתחרר מאחיזתם של כאבי ילדות ישנים שהוטמעו בנו וכעת אנו מרגישים כאילו הם חלק מאיתנו.

כמעט כולנו נתקלנו בחיינו בהנזל וגרטל כאלו, אנשים שהוריהם התנכרו אליהם, מנעו מהם את האפשרות לנהל חיים אמיתיים וטובים, סירסו את כולם בעיוורונם הנרקיסיסטי. ילדים לאותם הורים אלימים אינם צריכים לרכוש את אהבת הוריהם בכסף, תשורות, ביטול עצמי ועבודות פרך.

זה המקום והזמן שבו עלינו להציע לאותם ילדים-מבוגרים שחוו את המשפחות האלו וגדלו בצילה של אם נרקיסיסטית או אב מסורס ונוכח-נפקד - סיום חלופי, שמתאים למאה ה-21. במעשייה החדשה והמתוקנת שלנו, הנזל וגרטל בורחים מן המכשפה אל החופשי, ומגישים תלונה במשטרה על הוריהם.

הם, בניגוד לילדים חסרי הישע שעליהם גדלנו, יצליחו לברוח מהסבך הנורא של משפחה חולה ופצועה, ויבינו עד מהרה שהפריחה האמיתית (החלופה המודרנית ל"אושר ועושר") תתחיל כמו-מעצמה, מרגע שישתחררו סופסוף משנים של דיכוי וביטול עצמי נוכח הורות אלימה, מסרסת ומנצלת.

אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים