כמו תקליט מקולקל: "יש להחמיר את הענישה"

לאחרונה אנו עדים ל"מתקפת החמרה" בענישה על עבירות תעבורה, מתקפה שמגיע מכיוונים שונים - בתי משפט, התביעה המשטרתית והפרקליטות, וכמובן גם מכיוון משרד התחבורה והכנסת, ואף אמצעי תקשורת שרואים עצמם מגויסים למטרה.

עוד על החמרה בענישה בערוץ הרכב:

• ענישה מחמירה בדרך: עברייני תנועה - לכלא
• רק אצלנו: הנהג לא צריך לדעת על המצלמות
• לא רק אכיפה מחמירה - גם רפורמת הענישה בדרך
  

כך עלה רף הענישה בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה מעונשים מרביים של "עד שנתיים וחצי מאסר", לעונש כפול של חמש שנים בכלא - שימו לב, מדובר בענישה על עבירת הפקרה בלבד, וזאת מבלי להתחשב בשאר מרכיבי כתב האישום כמו הריגה, נהיגה בשכרות ועוד. רף הענישה בעבירות תעבורה שתוצאתן קטלנית זינק מחודשי מאסר בודדים שלרוב רוצו בעבודות שירות, למאסר מאחורי סורגים בן כמה שנים.

התביעה המשטרתית והפרקליטות למשל, יצאו במתקפת החמרה שזכתה לשם "תכנית תלתן", לפיה התובעים יבקשו בבתי המשפט להטיל עונשים חמורים בהרבה מאלו שהוטלו עד כה. במידה ובית המשפט לא יענה לדרישה, יערערו על גזרי הדין המקלים.

והכנסת? זו צפויה להצביע בקרוב על שורת תיקונים בפקודת התעבורה ותקנותיה, שמשמעותם החמרה ניכרת בענישה. כך ייקבעו עונשי מינימום חמורים מבעבר ובעבירות בהן לא היו נהוגים עונשים כאלה, ויורחבו סמכויות שוטרים להטלת פסילות מנהליות. כך גם יוארכו תקופות הפסילה, ותתאפשר הפעלתן בעבירות נוספות.

במתקפת החמרה זו נראה כי זיכרונם של העושים במלאכה קצר, או שמא הם סומכים על זיכרונו הקצר של הציבור. שכן העלאת רף ענישה הפכה למנטרה החוזרת על עצמה מדי תקופה, כשהגורם המשתנה בדרך כלל הוא המחזיק בתפקיד בכיר זה או אחר במשרד התחבורה, במשטרה או ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

במבט לאחור ולאורך השנים, אין ספק כי הענישה בבתי המשפט רק הוחמרה. בספר החוקים נוספו עונשי מינימום, ובחוק נקבעו עונשים חמורים מבעבר . אך החמרה זו לא הועילה - וזה כבר ניכר במבחן התוצאה - להפחתה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים.

הכישלון בבחירה בענישה מחמירה כגורם מפחית-תאונות, גדול עוד יותר. שכן בעידן שבו אמצעי המיגון במכוניות משוכללים יותר, הידע והאמצעים הרפואיים להצלת חיי אדם מתקדמים יותר, היינו מצפים למספר נפגעים קטן יותר - גם אם מספר התאונות לא פחת.

ומכיוון שכך, הגיע הזמן להבהיר לקובעי המדיניות כי יש להפחית בחשיבותו של אמצעי הענישה כאמצעי עיקרי למניעת תאונות דרכים. שכן ענישה היא גורם מרתיע, אולם ספק אם יש בו תועלת כגורם בלעדי, ללא שילובו המאסיבי בגורמי מניעה נוספים.

למעשה, גם גורמים רבים בתוך המערכות הרלוונטיות - הרשות הלאומית, משרד התחבורה, המשטרה והפרקליטות - מודים בפה מלא כי החמרה בענישה אינה אמצעי למניעת תאונות דרכים, לפחות לא אמצעי עיקרי.

העניין הוא שאמצעי מניעה אחרים דורשים תקציבים ומשאבים כספיים ניכרים - משאבים שראשי המדינה אינם מוכנים להקציב לעניין. הגברת ההרתעה על-ידי הוספת שוטרים ואמצעי אכיפה דורשת ממון רב. כך גם שיפור תשתיות כבישים ושימוש באמצעי הסברה. כל אלה עולים כסף, ואין מספיק.

מנגד, הצעות חוק שנושאן החמרת הענישה אינן דורשות שקל בודד. אין צורך להקציב משאבים, ומשרד האוצר אינו נדרש לתת דעתו להצעות חוק שכאלה. ולכן הן מציפות אותנו, בכמות מסחרית.

כך שהשורה התחתונה הייתה ועודנה: כל עוד לא יקום ראש ממשלה שיקבע את יעד מניעת תאונות הדרכים כיעד לאומי, ויעמוד באמת מאחורי קביעה כזו, נמשיך לשמוע על צעדי החמרה בענישה מפעם לפעם. ושום דבר לא באמת יקרה.

הכותב הוא מומחה למשפט תעבורתי