תינוק נוסף? אין לך זמן - את צריכה כבר לבחור
כשאת גרה במשפחה של אגרנים, בשלב כלשהו המקום בבית נגמר. אבל כשהפולנייה מתחילה לרוקן בסערה את הבית היא מבינה שצעצועי התינוקות של גיל שנתיים, שכבר מזמן לא משמשים אף אחד, הם רמז לשאלה הגדולה שמרחפת מעליה
הטורים האחרונים של הפולנייה בערוץ הורים :
שוויון בין המינים? עד כוס השוקו של הילדים
לא הגזמנו? די להפקות יום ההולדת!
את בטוחה שיש לך מספיק חלב? 5 מלכודות הנקה
גם דור ההמשך הגברי במשפחתנו אוגר כמו גדול. בן השמונה, למשל, אוסף כל דבר שזז וכרגע אלו כמובן קלפי ה"סופר גול". על שולחנו מתמוטטת לה ערימה עצומה בגודלה ומה רבה ההפתעה, או שבעצם בכלל לא, לגלות שהיא כוללת גם את העטיפות הריקות וגם את המאחורה של הקלפים, כלומר הדפים הריקים של המדבקות. "אמא! אני צריך את זה!", כך נאום הילד. נו, יצא על אבא שלו.
האם גברים הם אכן רציונליים?
עיני לא הייתה צרה באגירה הזו אם הייתי חיה נאמר בארמון בקינגהם. אני משוכנעת שאם הייתי מחזיקה במספר תלת ספרתי של חדרים בבית, לא היה לי אכפת להקדיש אי אלו מתוכם לאוגרים המשפחתיים. אבל מה לעשות שיש לנו קצת פחות חדרים? מה לעשות שכל משטח שאני מפנה בעמל רב מתמלא מיד באוסף חדש של חוטים? הרי ידוע שחוטים הם דבר מאוד חשוב, יום יבוא ואצטרך לקשור משהו ואז אצטער לגלות שהשלכתי את המטמון היקר לפח.
"אבל למה כל כך הרבה חוטים?", אני תוהה לו.
"את לא תביני", כך הוא. "ואל תגעי לי בחוטים, אני צריך אותם!".
לא יודעת מי טבע את החלוקה הזאת, שגברים הם שכלתניים ונשים רגשניות. ברור הרי שמדובר כאן במאבק בין ההגיון לרגש. ברור גם שההגיון דורש השלכה והרגש מתחנן על נפשו לשמור ולא לזרוק. אפשר הרי למצוא הסבר לכל דבר: לשלושת ארגזי הכלים המלאים להתפקע, לחמשת מעילי הדובון הישנים, לאוסף הג'ינס המכובס מהאייטיז - אבל הגיון אין כאן, רק לב שממאן להיפרד ממה שהיה ולפנות מקום למה שיכול להיות, אם רק יהיה מקום.
אולי, אולי, אולי
אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת שינויים. הילדים גדלו. הקטן בן חמש והגדולה נושקת לבתמצווש. בלי לשים לב הכל השתנה, חוץ מהבית. המדפים עדיין עמוסים בצעצועים לבני שנתיים, בספריה הקורסת הזחל עוד רעב והבלון האדום בדיוק עף. יש לנו מחסן ויש גם בוידעם והם עמוסים בחפצים שאף אחד לא משתמש בהם ושצריך לומר להם שלום. ואי אפשר.
כי רק כשאני מתחילה לעבור על הבית כרוח סערה, משמידה מצבורי בלגן בהנף יד וממיינת בזעם את כל מה שסותם לנו את המערה המשפחתית, אני סוף סוף מבינה ממש. לא הבנה של השכל, אלא הבנה של הלב, ואני מבינה שמה שעומד מאחורי האגרנות של גברי הבית הוא הרצון לשמור את כל האופציות פתוחות, לאפשר את ה"אולי" שבלעדיו הכל נראה כל כך סופי.
אולי, יום אחד, האייטיז יחזרו לאופנה. אולי נחזור אנחנו להיות צעירים ורזים. אולי עוד נלבש את מעיל הג'ינס המשופשף ההוא. אולי יום אחד נפסיק לעבוד מסביב לשעון, ונוכל להשתמש במה שנצבר בשקידה בשלושה ארגזי כלים. אולי, אולי, אולי...
לב הפולנייה הקר שלי מפשיר לאיטו כשאני מבינה שמה שנראה כמו
בלגן אחד גדול הוא בעצם העבר שלנו, שממנו קשה כל כך להיפרד.
האולי הגדול מכולם
ואז אני פונה לבחון את עצמי, את המקומות בהם אני לא מצליחה לשחרר, רשימת ה"אוליים" שלי. שקית הבגדים הרזים שלי אומרת לי שאולי, יום אחד, אחזור למידה שלפני ההריונות, או לפחות למידה של לפני ההריון השני. אולי. ארגז הניירות שלי אומר שאולי יום אחד אשב לכתוב את הספר שבוער לי בלב.
לעומתם, בגדי התינוקות לא אומרים אלא צועקים, בשפה הקמאית של הטבע, את האולי הגדול מכולם. אולי יהיה עוד תינוק. אין לך זמן, את צריכה כבר לבחור.
ולבחור זה קשה. לא כי קשה לבחור אלא כי קשה לוותר על מה שלא בחרנו בו. אז אנחנו לא בוחרים. לא במודע, רק ממשיכים לשמור את כל האופציות פתוחות. הניירות ובגדי התינוקות, סופר גול ובקוגנים, מכנסיים שכבר לא נלבש אבל איך אפשר בכלל לזרוק. חוטי חשמל לרוב.
אולי, יום אחד. איך אפשר להחליט שלא?
תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים
לפנייה לכתב/ת 
