פוקט-רוקט, והפעם עם מנוע ממש חזק
סטודנטים להנדסה מבאר שבע בנו מכונית פורמולה נהדרת בלי שום ניסיון קודם ובתקציב אפסי. כך שתכלס זה היה סיפור טוב אפילו בלי הקטע שהיא פגשה מתחרות מושקעות במיליונים, והאכילה אותן אבק
לפני מספר שבועות, במסלול חצי-פיראטי שחוסה בצילו של הר זבל ענקי, חזיתי בפרק בהיסטוריית הרכב הישראלית. למי שנקלע למקום במקרה זה לא נראה ככה; בסך הכל כמה חבר'ה שנותנים גאנג-באנג על קארט מסכן. אבל הקארט המסכן הזה היה בעצם מכונית פורמולה SAE ישראלית חדשה ויחידה במינה, והאירוע היה חגיגת ניצחון של צוות הפיתוח שלה - סטודנטים להנדסת מכונות מאוניברסיטת בן־גוריון, שהם העילית המתהווה של תעשיית רכבי המרוץ בישראל. נשמע דמיוני? חכו.
עוד כתבות בלייזר בערוץ הרכב של ynet:
- ואז הגרמנים המציאו את האוטופנוע
הסיפור מתחיל במעבדה למנועי בעירה פנימית של פרופסור ערן שר באוניברסיטת באר שבע. ב-2009 החליט תמיר פלצ'ינסקי, דוקטורנט במעבדה, לקחת על עצמו פרויקט לבניית מכונית מרוץ. פלצ'ינסקי רצה להשתתף בתחרות שמקיים ארגון מהנדסי הרכב העולמי (SAE) כבר 30 שנה, ומיועדת לסטודנטים להנדסה. מדובר במבחן ביצועים לכלי רכב שנבנים באוניברסיטאות על-פי מפרט בסיסי שכולל מידות נתונות, תא נהג יחיד ופתוח, גלגלים מחוץ למרכב ומנוע שנפחו לא עולה על 610 סמ"ק. במסגרת התכתיבים האלה, ועוד כמה שלא באמת מעניינים אתכם, מוזמנים הסטודנטים לבנות ככל העולה על רוחם. חופש הפעולה הזה מוביל לתוצאות שאפשר למצוא כדוגמתן רק בפורמולה 1.
השתתפות בפורמולה SAE היא מקפצה אל תעשיית הרכב. היצרנים הגדולים חוטפים מהנדסים שהראו תוצאות טובות בתחרות, ובעלי הכיסים העמוקים בתעשייה מעורבים במימון הפרויקטים האקדמיים בסכומי עתק. רק מה, לא בישראל: פלצ'ינסקי ו-19 הסטודנטים התפרנים להנדסת מכונות שקיבץ סביבו, נאלצו לרדוף אחרי ספונסרים, ואפילו לשלוח יד אל הכיסים שלהם עצמם. אבל זה לא אומר שהם חיפפו.
פלצ'ינסקי והצוות שלו בנו מכונית שמגיעה עד גובה הברך, ובסיס הגלגלים שלה הוא 158 ס"מ. הרכב הזעיר הזה נבנה, פשוטו כמשמעו, מרצפת הסדנה (ב"סדנה" אנחנו מתכוונים לחלל עבודה פינתי בצומת סגולה שתרם אבא של אחד הסטודנטים, וב"רצפה" אנחנו מתכוונים לרצפה). השלב הראשון בתכנון קשור דווקא לצמיגים, או ליתר דיוק לנתוני הביצוע של הצמיגים המיועדים: אלה הגיעו ממעבדה מיוחדת בארצות הברית שהריצה את הצמיגים על דינמומטר, ובחנה את הביצועים שלהם תחת עומס מכל כיוון אפשרי. הסטודנטים התיישבו על אינסוף הטבלאות והמספרים שהפיקו הבדיקות, ובמשך חודשים ניסו להבין איך לבנות מכלולי שלדה שינצלו את הגומי עד הסוף.
רמת ההתעסקות בשלב זה נעשתה פסיכוטית: ניסויים על-גבי ניסויים בחומר, באורך, בעובי ובקוטר של כל מכלול. הכל הכי קל שאפשר, הכי חזק שצריך, הכי מדויק שניתן. חישובים של מהלכי מתלה, קאמברים, קאסטרים, זוויות, עיגונים, מרכוז מסה ועוד שלל קללות מקובלות בתחום. כמעט שום דבר לא היה זמין מראש, וכל חלקי השלדה והמרכב נבנו מאפס; חומרי הגלם היו גושי אלומיניום, יריעות קרבון וצינורות פלדה.
התוצאה, שקיבלה את השם BGR Racing, נראית כמו מיני פורמולה 1. היא בנויה משלדת צינורות פלדת כרומולי, יש לה ארבעה מתלים נפרדים עם בולמים שנמצאים מתחת לגוף (לטובת הנמכת מרכז הכובד ומרכוז המסה), ארבעה בלמי דיסק של אופנוע (קוואסאקי ורסיס) עם קליפרים של טרקטורון, מושב, תיבת אוויר וחיפוי גוף מסיבי פחמן, ומנוע ארבעה צילינדרים של אופנוע (ימאהה דייוורז'ן 600). המפלצת הדחוסה והקטנה הזאת שוקלת בערך 250 ק"ג, וטסה על הספק של 63 כ"ס בגלגל. החבר'ה מבאר שבע, בקיצור, בנו אב-טיפוס של מכונית פורמולה גמדית, מוטרפת וחוצפנית.
כמה חוצפנית? ובכן, בספטמבר האחרון הוטסה ה-BGR לסבב בדיקות באיטליה, אחד משבעה שנערכים בכל שנה. הסבב כלל בחינות הנדסיות מדוקדקות וסדרה של ארבעה מבחני ביצוע: זינוק מהמקום, כוחות צד, זמן הקפה ומרוץ סבולת. מי שנהגו בה היו ארבעה סטודנטים מצוות הפיתוח, חסרי כל הכשרה בנהיגה תחרותית (שלא לדבר על נהיגת פורמולה), ועם סט-אפ למכונית שבוצע בארבעה ימים דחוקים.
עם נתוני הפתיחה האלה הם התייצבו מול 56 צוותים, חלקם במימון ישיר של יצרנים גדולים בתעשיית הרכב, שהעמידו כלים בנויים מחומרים אקזוטיים ובטכנולוגיות-על (מנועים של אופנועי ספורט מוגדשי טורבו, שלדות מונוקוק מסיבי פחמן, כאלה). ולמרות כל זה, ה-BGR מבאר שבע הגיעה למקום ה-15. זה הישג חסר תקדים לקבוצה שמשתתפת בתחרות בפעם הראשונה.
יצא לי לנהוג במיני-מכונית מרוץ הזאת במהלך אותו גאנג-באנג, אירוע צ'ופר שאיפשר סוף סוף לכל צוות הפיתוח להתנסות ביצירה שלהם. ועם כל הכבוד לתיאורים הטכניים, רק נהיגה חושפת את הגאונות שעומדת מאחורי מה שהסטודנטים האלה עשו. מדובר בסנונית הספורטיבית הראשונה של מהנדסי רכב תוצרת הארץ: מכונה מושחזת ומפוקסת בטירוף, יצור יחיד במינו.
יכולת הבלימה שלה והכניסה לפנייה פשוט פנומנליות. היא מסוגלת לייצר שינויי כיוון שיתלשו לך את הראש מהמקום, ולהישאר דבוקה כמו שום דבר אחר שאתם מכירים או יכולים לדמיין. המנוע מסוגל לשבור את האחיזה של צמיגי הסליקס ביוזמת מצערת קלילה, וגם שם- באזור הדמדומים של ההחלקה על הצד - היא נשלטת ומתגמלת. אם אתה יודע מה לעשות בהגה ובדוושות של המכונה הזאת, היא תוציא ממך ביצועים שהם בגדר פנטזיה.
עכשיו, הקטע הכי גדול בסיפור הזה הוא שהסוף ממש לא היה ידוע מראש. במשך שנתיים של תכנון, פיתוח ובנייה לא היה מושג לאיש מהצוות איך הכלי הזה יזוז, מה הוא ידע לעשות. זאת מכונית אקדמית שנבנתה כמעט על עיוור, על-פי תאוריה ונוסחאות בלבד. וכנראה שבבאר שבע יודעים לחשב טוב מאוד, כי ה-BGR יצאה פשוט מעולה - עד כדי דירוג בשליש הראשון של הזירה העולמית. זה כבר לא סתם עוד סיפור של דוד וגוליית. זה פלא: פלא שדוד בכלל קיים, ועוד יותר פלא כמה הוא חכם. כבוד.
לפנייה לכתב/ת 
