הון, שלטון ומשאבי טבע: שוב מוכרים אותנו בזול

ההסכם בין משרד האוצר לכיל בנוגע לים המלח לא יורד מהכותרות. ההסכם אושר בישיבת הממשלה, חרף התנגדותם של השר להגנת הסביבה ושר התיירות, ואם לא די בכך - הרי ועדת השרים לענייניי חקיקה דחתה שוב את הצעת החוק לשיקום ים המלח. גם הדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת בנושא העלה מספר שאלות, בנוגע לגובה התמלוגים, הקמת קרן לשיקום הסביבה מהתמלוגים ושקיפות התהליך.

ההסכם, שעוסק בהעלאת התמלוגים על כריית המלח והאחריות הכספית שהושתה על כיל לקציר המלח בברכה הדרומית, מעלה שוב לסדר היום הציבורי סוגיות עקרוניות בנוגע לאופן ניהול משאבי הטבע במדינת ישראל ולחלקו של הציבור ברווחים לצד המחיר הסביבתי הישיר והעקיף מהפעילות לניצול משאבי הטבע.

ההגדרה של משאב היא מקור או אספקה שניתן ליהנות מהשימוש בהם. התפיסה הכלכלית הרווחת עוסקת בעלות מול התועלת מניצול של משאבי הטבע. אולם בשנים האחרונות, יותר ויותר אנשים רואים במשאבי הטבע מעין פיקדון, או אם תרצו קרן סביבתית, המאפשרת לנו להשתמש במשאבים לצרכינו, אך מחייבת אותנו גם לשמור את אותן הזכויות לדורות הבאים, כלומר שימוש מושכל במשאבים.

קביעה זו מוסיפה שאלות נוספות לדיון על מחירם של משאבי הטבע וחלוקת הרווחים מהשימוש בהם. למשל, כיצד לשמור על המשאב עצמו מבלי לכלותו, ואיך בדיוק אפשר לנצל משאב מסוים מבלי לגרום לפגיעה בבני האדם ובמשאבי טבע אחרים?

השאלה המרכזית: המחיר

ניהול משאבי הטבע של ישראל מופקד בידי המדינה, כך שהיא זו שמאפשרת ליזם זה או אחר להשתמש בהם. מכיוון שהמדינה מחזיקה במשאבים כנאמנה של הציבור הרחב, עליה לבחון את ההשפעות החיוביות והשליליות של הניצול והשימוש המשאבים על הציבור ועל הדורות הבאים.

ניסיון לקדם רעיון זה עשה בשבוע שעבר השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, בפנייה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבה קרא להקמת ועדה ציבורית שתבחן את הניצול והשימוש במשאבי הטבע בישראל והתשלומים שהמדינה והציבור מקבלים מהשימוש במשאבים.

שאלת המחיר היא השאלה המרכזית שעומדת על הפרק, ובמקרה זה יש לשקלל את מכלול ההשפעות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של כריית המשאבים. אולם כבר בשלב הראשון חשוב להציב גבולות ולקבוע שיש דברים שאין להם מחיר: חיי אדם ופגיעה בלתי הפיכה במשאבי הטבע.

המחיר של משאבי הטבע צריך לכמת את סוג המשאב, חשיבותו לאדם והכמות שלו לצד עלות ההפקה וההשפעות של תהליך ההפקה על היכולת ליהנות מהמשאב עצמו בעתיד ועל הסביבה. לדוגמה, הפקת המלח מים המלח צריכה לקחת בחשבון שהשאיבה של המים מהאגן הצפוני לדרומי לטובת תהליך ההפקה מובילה לפגיעה אנושה במרקם הטבעי ובמגוון הביולוגי באזור אבל גם יכולה להוביל לנקודת אל חזור בה האגן הצפוני מתייבש וכתוצאה מזאת אין אפשרות להפיק מלח נוסף מהים.

על כן, מנגנון השיפוי של הציבור הרחב על כריית משאבים צריך לכלול גם כמה מסלולים כלכליים: תמלוגים על הזכות לעשות שימוש במשאב שהוא קניינו של הציבור, מס-ירוק הנגבה מראש על חשבון פגיעה צפויה ומוכחת באיכות החיים והסביבה במהלך הכרייה של המשאב, וסעיף נוסף: הפעלת מנגנון "המזהם משלם", שמחייב את היזם בעלות הפגיעה בסביבה לאחר מעשה.

אבל הוויכוח אינו רק על גובה הסכומים המועברים לציבור הרחב, אלא גם על אופן השימוש בהם. משרד האוצר טוען שכלל התמלוגים והמיסים נכנסים לקופת המדינה ולכן חוזרים לטובת הציבור בצורת השקעות בחינוך, ברווחה, בתשתיות וכדומה. הבעיה היא שתפיסה זו אינה מבטיחה שהשימוש הנוכחי במשאבי הטבע לא יפגע ביכולת של הציבור כיום ובדורות הבאים ליהנות מהמשאבים בעתיד או ממשאבים אחרים.

עיקרון זה מחייב לייעד חלק מהסכום להפחתת הפגיעה הסביבתית ושמור הטבע באזור הנתון, וכן הפקדת חלק אחר מהסכום לטובת הדורות הבאים. תמיד סיפרו לנו שמדינת ישראל אינה משופעת במשאבי טבע. עכשיו מתברר שיש לנו לא מעט משאבי טבע שנוהלו בצורה כושלת על ידי המדינה. את מחיר הכישלון כל אחת ואחד מאיתנו משלם.

פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון

Read this article in English