ללמוד מהם שיעור
אי-נוכחות בשיעורי התעמלות לא אמורה להפריע לבית הספר - כך לפחות חשבו רענן שקד וחבריו לנפקדות. הלקח היה שכדאי להופיע לכל שיעור, המסקנה האישית- קל יותר להגיע לשיעור עם מורה שעושה לך חשק ללמוד שיעור
בסוף הם עלו עלינו. היינו שלושה. סגן מנהל התיכון קרא לנו רגע לפני החופש הגדול ואמר: "אנחנו יודעים עליכם ."הסתכלנו זה על זה כאילו יש לנו מושג. לא היה לנו. מה הם כבר יודעים עלינו? מה יש לדעת עלינו? היינו שלושה חננות חיפאים עם תחום הצטיינות בולט: היכולת לא להתבלט.
"אנחנו יודעים שלא הייתם כמעט באף שיעור התעמלות השנה," סגן המנהל אמר. "אני דווקא הייתי בכמה," אמרתי מיד, ושני האחרים הסתכלו עליי כאילו יצאתי כרגע מארונית חדר ההלבשה. "אני לא הייתי," דני הודה. "נראה לי שגם אני לא," מיכאל הצטרף.
זה היה נכון - הפסקנו ללכת לשיעורי התעמלות כמו כל פשיטת רגל: קודם בהדרגה, ואז בבת אחת. לא חשבנו שזה יטריד מישהו. כלומר, מדובר בהתעמלות, לא? לאף אחד מאיתנו לא הייתה שום כוונה להמשיך בתחום. למעשה אפילו לא תיכננו לפרוש, אבל זה קרה מעצמו כשבמהלך ריצות החימום מסביב לביתהספר גילינו שאנחנו יכולים לעצור באמצע הריצה, קצת אחרי הסיבוב, ולא לחזור יותר לעולם. עשינו את זה פעם-פעמיים, ואז עוד שלוש-ארבע פעמים, ואז עוד, אה... טוב, אז איבדנו ספירה והפסקנו להגיע לשיעורים בכלל, כי למי יש כוח ללבוש בגדי התעמלות רק בשביל לרוץ 200 מטר עד הסיבוב?
שנת הלימודים חלפה, שכחנו לחלוטין מכל העסק - כלומר, פה ושם ראינו את שאר האומללים רצים וקופצים ושמחנו שאנחנו לא צריכים להיות שם איתם - ואז, רגע לפני החופש הגדול, הגיע סגן המנהל ואמר לנו: "יש שתי אפשרויות: או שאתם משלימים במהלך החופש את כל השיעורים שלא הייתם בהם, או שזה 'נכשל' בהתעמלות בבגרות." הסתכלנו זה על זה וידענו את התשובה.
נכשלתי בהתעמלות בבגרות. זה לא הפריע לי בחיים - כלומר, לא יותר מהתשיעיות בספרות, בהיסטוריה ובתנ"ך - אבל למדתי שיעור חשוב: עדיף להופיע לשיעור, וקל בהרבה להופיע לשיעור שעושה לך חשק ללמוד שיעור.
שיעורים כאלה מועברים מדי יום, מדי שעה, על ידי המורים של המדינה. המורים הכי טובים בישראל שאף אחד - מלבד תלמידים שיודעים שהלימודים איתם עשויים להוציא אותם קצת אחרת מכפי שנכנסו - לא מכיר. "המורה של המדינה" מבקש לעשות לנו היכרות איתם. כי מגיע לנו להכיר אותם. כהשראה. כאנשים שכולנו, אם היה לנו מזל, חווינו לפחות אחד כמותם: מורה שלא היה "של המדינה" אבל היה ונשאר שלנו; המורה ששינה. שהמשיך איתנו הרבה אחרי שהלך. שלקח אותנו ביד עוד שנים אחרי שעזב לנו את היד.
בשבוע של שפיכת מים בפרצוף בכנסת ודיבורים על "בנק של לבנים," דווקא המילה המיושנת הזאת - חינוך - מזדהרת פתאום מחדש. זו קלישאה נכונה: או שיש לכם כזה, או שיש לכם בעיה. המורים של המדינה הם מחנכים שמעבירים שיעור באופן שתלמידיהם יוכלו להסתכל עליהם לאחור בבגרותם ולהגיד: למדתי ממנו שיעור. וכן, זה יכול להיות אפילו שיעור התעמלות.
אז הנה הוא שוב מגיע: הצלצול השנתי של "המורה של המדינה." והצלצול הזה הוא לגמרי בשבילם.
