אהבה לא טובה: "יומנה של אישה מודרנית"

העמודים הראשונים בספרה של ענת לויט, שמהווים מעיין "פתח דבר" (שהוא למעשה פרקה האחרון של העלילה הכרונולוגית), נחתמים בהצהרתה של גיבורת הספר, נוגה: "אין לי צורך לכתוב יומן. יש בי דחף לספר על אישה שאהבתה הגדילה וקידשה מלכותה לעשותה גיבורה ולו בעיני עצמה". המשפט הזה מכווץ ומתמצת למעשה את ה"על מה" של הספר, וטומן בחובו את האמירה האמיצה של הגיבורה - ואולי גם של המחברת, אודות אישה, אהבה ומערכות יחסים.

סיפורם של דוב ונוגה. לא כל כך פשוט (עטיפת הספר)

אחרי שנות בדידות ארוכות ופרק א' שהסתיים בגירושים פוגשת נוגה את דוב, באתר היכרויות שבתה המתבגרת רשמה אותה אליו. פרט לילדים של שניהם מנישואים קודמים ולהבדלי התרבויות שביניהם - נוגה היא ילידת הארץ ודוב עלה לישראל בשנות ה-70 מסנט פטרבורג - לשניהם מטען שאספו בדרך (חלקו עודף, חלקו הכרחי) להגנה ולהישרדות בג'ונגל הזוגיות. זוגיות שלמרות כמיהתה של נוגה ממאנת להיות גן העדן או חוף המבטחים שאליו מבטיח דוב לקחתה. האם הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות?

מתמטיקה גבוהה ולב סוער

כבר בהתחלה המהוססת דרך מיילים, בה נחתם חוזה התקשורת הזוגית הלא רשמי ביניהם, ניכר כי דוב מסקרן את נוגה וכי משהו בביטחון השקט שהוא מקרין מהמילים, בטון הכל יודע שבו (שגם אם בין השורות חוששת נוגה שיתברר ככוזב) הם יותר ממה שיש לנוגה להציע בעצמה לעצמה. שמו: דוב. כרסו ומשמניו, אליהם היא מתוודעת בפגישתם הראשונה, קושרים אותה אליו באופן כמעט טבעי. עם החיבור בין השניים יוצאת נוגה למסע קסום, עגום ומרתק בנבכי הקשר הזוגי, במהלכו נחשפת ומתפרקת זהותה כבת, כאם וכאישה ונבנית מחדש מתוך המאורעות הסוערים שפוקדים את חייה.

נוגה היא חוקרת ומרצה מוערכת המציעה פרשנות חדשה להווייתן של הנשים הראשונות,

המקראיות, ומנסה ללמוד ולהבין מכך מה בינן ובין האישה המודרנית. היכן הכל התחיל, מה השתבש בדרך וכיצד מוטב שנלך. דמויותיהן של חווה, רחל, לאה, רבקה, אשת פוטיפר ועוד, נשזרות בסיפור אהבתם של נוגה ודוב ומזמנות שפע של חומרים למחשבה ולדיון אינטלקטואלי. דוב, שמעריץ היגיון ונוסחאות הוא דוקטור למתמטיקה שכותב להנאתו מחקרים בתחום, אך עובד בחברת תכנות מזה שנים רבות. דוב מגדיר את השוני בינו ובין נוגה באומרו: "את אדם של רגש ואני איש של נוסחאות. אנחנו קולטים, מפענחים ומדברים את העולם בשתי שפות...מתמטיקה גבוהה ולב סוער מתקשים לנהל דיאלוג ביניהם".

ועדיין, הדיאלוג שמתנהל בין הגבר והאישה האלו הוא פורה, מרתק ומלא בהתבוננות חדה שלא עושה הנחות. הוא מתבונן בגלגלים שמניעים אהבה ומערכות יחסים כמו גם במקלות שמשבשים את תנועתם. תובנות אמצע הדרך של נוגה ושל דוב, כמו גם של השכנה ממול, של רואה החשבון או של המוכר במכולת הן מקוריות, מעוררות מחשבה וכתובות בפיוטיות ובתמציתיות שמאפיינים את כתיבתה של לויט, לאורך כל הספר.

"'לעולם לא אבטיח לך שלא ניפרד', שב דוב והכריז גם זאת: "כל יום שלנו יחד חייב להצדיק את עצמו. אני רשאי לעזוב אותך בכל יום שארצה, וכך גם את אותי אם יימאס לך ממני. פשוט תגידי שלום ותלכי - אפילו בלי הסבר, נימוק או תירוץ. אני רק יכול להבטיח שאם רוב הזמן יהיה לי טוב איתך, לא תהיה סיבה שאעזוב. במילים אחרות, מדובר באחריות משותפת למה שיקרה בינינו'. דוב אולי צדק. אבל מה משקלן של המילים הללו על אחריות ופטור מוצדק ממנה, כשעל שולחן הניתוחים מפרפרת נשמה המתחננת לגבר שיישאר ללא תנאי עד אחרית הימים? החשש התמידי מפני נטישת דוב, ארב לפתח נשמתי כעורב מזה רעב".

דמותו הבעייתית של דוב בנויה ומתוארת ללא צרימות על ידי כותבת שמכירה אותו היטב, שיודעת מה יגיד וכיצד יגיב לכל סיטואציה קטנה כגדולה. למרות חוכמתו, ידענותו ובקיאותו התרבותית שמסייעות לו לכסות על נכותו ואטימותו הרגשית, הוא אינו אלא חיה טורפת. דוב הוא גם חיה אינטלקטואלית שמבין באמנות וגם במתמטיקה, וכובש את נוגה בחסות שהוא פורש עליה, בפרוותו המחממת והממכרת ובאופן התבוננותו הייחודי באנשים.

על נשים, דובים וחיות אחרות

נפשה של נוגה מבקשת לרפא את עצמה דרך הגשר הרגשי שתצליח לבנות בין החיה ובין האינטלקט. אך מהו הדחף לאהבה, לקרבה, לחיבור שמבקש להתמלא כל הזמן, אם לא דחף חייתי גם כן? במובנים רבים, מודרניים אם תרצו, מדובר באחד הביטויים החייתיים ביותר שלנו - בני האדם.

הקריאה ב"יומנה של אישה מודרנית" היא סוחפת, מהנה ומטלטלת. לויט כותבת מהבטן הרכה שלה ומחטטת באומץ רב בכאבים אנושיים, מבלי שהדברים יישארו ברמת ההתבוססות, אלא באמצעות יכולת אמנותית להרחיקם ולהתבונן בהם מבחוץ. החוסר היחיד שמרחף, באופן עמום בלבד, מעל שרטוטה המדויק של מערכת היחסים הוא הימנעות מתיאור תשוקת בשרים מזוקקת ופשוטה: סקס.

אינני יודעת האם מעיד הדבר על רכיב המיניות במערכת היחסים של נוגה ודוב, על מיניות

בכלל בפרק ב' או ג' או סביב גיל 50, או על בחירה אמנותית מודעת של המחברת שחשה כי תיאורים מסוג זה יהיו זרים לסיפור, אך לעתים חשתי שבנקודות האלו "בורחת" לויט מהר מדי למטאפיזיות ולפיוטיות, במקום לתאר את הדבר עצמו.

הציטוט שהובא מתחילת הספר מעיד על כך שלמרות נטייתם של הדברים להתפרש כקורבנות, נוגה אינה רואה בעצמה קורבן של דוב אלא כגיבורה. אמנם דוב מתעלל בנוגה, בייחוד בשליש האחרון של הספר בו חרדותיה הולכות והופכות ממשיות. אך כמי שנשארה נאמנה לאהבתה, היא אינה תלויה באיש או בדבר.

האם כל אהבה בין "גבר-גבר" ובין "אישה-אישה" נידונה לכישלון מעצם הווייתה? האם באמת לא ייתכן תיקון באהבה, כשהיא נבראת מתוך פצע? האם הזמר והמשורר האהוב על דוב, ולדימיר ויסוצקי, מתכוון בשורתו המצוטטת בספר "אם לא אהבת, לא חיית ולא נשמת", כי אהבה משמעותית חייבת להיות גם כואבת ומייסרת? בשביל לגעת ולו בחלק מהתשובה בהחלט היה שווה לכתוב ולקרוא ספר מצוין שכזה.

"יומנה של אישה מודרנית" מאת ענת לויט. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 192 עמ'.