"יהלומים" מאחורי סורגים: מלוטש היטב
סרטו של יגאל מוסקו על חייהם של רוצחים בכלא איילון עובד היטב בזכות יכולתו להוביל מקטעים של סיפורים אישיים לכדי רצף שלם. האנקדוטות המרתקות מכסות על התשובות שלא ניתנו בנוגע לשיקום האסירים ולקשרם עם העולם שבחוץ
קוראים להם "יהלומים" לא מפני שהם נדירים כל כך ולא בגלל שמישהו חפץ לענוד אותם על צווארו. הם סגורים באגף הכי שמור בכלא איילון, ששמו בפי הסוהרים והאסירים כאחד הוא: "הכספת". הם ניצפים 24 שעות ביממה במרכז בקרה עתיר מסכי טלוויזיה, אותו מכנים "מחלקת שימור לקוחות". אל העולם הזה, אל המיקרוקוסמוס הזה, אל השפה הזאת והאנשים שרצחו, אנסו, התעללו ובסופו של דבר נכלאו, יצא יגאל מוסקו - וחזר בריא ושלם ועם סרט מרתק.
זה לא סוד גדול שהחטא מפתה יותר מעונשו, ולכן המסכים שלנו מלאים במעשי גלוריפיקציה של פושעים, והרייטינג של "הבורר" לעולם יהיה גבוה יותר משל סדרה דוקומנטרית אמיתית לגמרי על חייהם של רוצחים שפלים בתוך הכלא. אבל מדי פעם כדאי לרדת אל המציאות העגומה, המסריחה והמטונפת של חיי האסירים כדי להבהיר מי הם האנשים שהגיעו לכספת, ומי ל"חללית": החדר המרופד והריק של האסירים האובדניים, סוג של גיהנום שלעומתו המוות ודאי נראה משמח יותר.
שתהיי לי הסכין
המצלמה של מוסקו משוטטת לכאורה בלי אג'נדה מוקדמת בין הסיפורים ההולכים ונערמים מולה: הנה הרוצח שמקשט את קירות תאו בציורים של דרדרסים ודרדסית חמודה - אולי חמודה כמו הנערה שקיפד את חייה. הנה עוד אחד, א' בשמו הלא-מלא, יושב ומקלף בצל ומשליך אותו לקונטיינרים ענקיים, ועוד בצל ועוד אחד, והוא יודע למנות כמה אלפי קונטיינרים מילא מיום שהפקידו בידו סכין, וזה קרה שנים לאחר שרצח את גרושתו. בסכין, כפי שמוסקו מוודא היטב.
לאט לאט נחשפות בסרט איכויות מוטי-קירשנבאומיות שכאלה: למוסקו יש עין טובה לפרדוקסים ואבסורדים, אוזן מצוינת לשפה יוצאת דופן ויכולת להוביל מקטעים של סיפורים לכדי רצף באמצעות ווייס-אובר תבוני, ציני ומרוחק. יחד עם התכונות הנאות הללו הוא חולק עם קירשנבאום קול קצת מאנפף על גבול המונוטוניות. צריך להתרגל אליו, אבל קל להתרגל אליו מפני שהוא משמיע דברי טעם.
גם הסוהרים לא חמקו מעינו הסקרנית: הנה המפקד עדין-הנפש שחייו מאויימים וממושכנים לעבודה, הנה רופאת השיניים הקשוחה שהיא בעצם רב-כלאית מלאת אמפתיה המאזינה בקשב למתכון לקוגל מפיו של רוצח, והנה סוהרת נאה ומטופחת שמשיכתה לעולם הזה, על פי דבריה שלה, מעבירה חלחלה במורד גבו של הצופה. לא נעדר גם רב השב"ס הזחוח שחושב שהכל לטובה, בטח באגף התורני בו צפויה לכולם תשועת השם כהרף עין בזכות לימוד תורה - הגם שיושבי האגף, על פי מוסקו, הם בעיקר אנשים שביצעו עברות מין קשות, לרוב בתוך המשפחה, כולל התעללות בילדים.
מישהו עוד מאמין בשיקום?
בנקודה הזאת, כמו בכמה אחרות, הצופה מבקש לעצור ולקבל תשובות לכמה שאלות שלא הגיעו אל המסך. האם באמת יש שוני בפרופיל הפשיעה בין יושבי האגף התורני לזה ה"כללי"? האם לא כדאי היה לסבר את אוזננו לקצת סטטיסטיקה: כמה רוצחים, אנסים וסתם נבלות מתחומי השוד המזוין והתקיפה המדממת יש שם? האם לכולם זהו המאסר השלישי או השנים-עשר, ואם כך - אולי משהו בשיטה דפוק לגמרי? מה עושים האסירים הללו בכל השעות בהן הם סוגרים בתא, כאשר הקשר שלהם לעולם החיצון, כולל טלפון, מתקיים רק דרך חריץ? איך משקמים אותם? מישהו עוד מאמין בשיקום?
אבל עד מהרה השאלות נעלמות מן התודעה לטובת עוד אנקדוטות מרתקות, ובזה
כוחו של הסרט, ובעיני, כאן גם חולשתו. מוסקו גורר למסך את האסיר המוסלמי שרוצה להיות זוהר ארגוב וכבר מניח תפילין. את הרוצח ששכח לספר לחברתו שרצח, ומרוצה מתמימותה כשלא האמינה בתחילה ל"סיפורים" - ואחר כך, גם כשהאמינה, נישאה לו. את המסומם שנוטה לתאר את חייו בחרוזים (גרועים) ועומד על סף שחרור אל תוך הלא נודע.
יש גם קטעים שנראים כאילו נלקחו מסדרת כלא בדיונית שנועדה להיות סוג של בידור בערוץ 5 בכבלים: פשיטה נועזת של המוני לוחמים חמושים על תא של בני משפחה אחת, בו מתגלה קצת חשיש בתוך המאוורר ודוקרן מוחבא מאחורי משקוף החלון, בעוד הכלואים מעבירים מראות קטנות מחוץ לחרצי התא כדי להציץ באקשן. כל חלקי הפסיפס הללו נכונים מאוד מבחינה טלוויזיונית גם אם ביחד אינם יוצרים מראה מלוטשת, בהירה ומבוארת על החיים בכלא איילון. בהחלט ראוי שמוסקו ישוב לשם בעוד זמן מה ויעקוב אחרי הגיבורים של סרטו, שנוצרו מתוך שרטוטים עדינים ומהירים ויכולת מצוינת ללכוד את השונה והמעניין, המוזר, המפחיד והמרתק.
