"איוולת": לקוראים אמיצים במיוחד

ספרות חזקה היא ספרות שמצליחה לחדש ולטלטל אותנו במקומות שכבר חשבנו שאנו חסינים. הרי כבר קראנו סיפורי זוועה של משטרים לטינו-אמריקניים, ואיך שהם באים לידי ביטוי בחייהן של דמויות קטנות, גדולות, עגולות, ואפילו מריו ורגס יוסה כבר זכה בנובל. ובכל זאת, "איוולת" מצליח להוסיף עוד קרשים למדורה ההיסטורית שהולכת ומכלה לאט את כל הדברים שאותם כבר ידענו, או חשבנו שידענו.

ביקורות נוספות של עמיחי שלו:

• "מפת העולם הבלתי נראה ": חשוב ולא מובן
• פול אוסטר נאמן למציאות הבורגנית
• להתמסר לשירה עם בולוניו
  

"איוולת". יכול להתרחש בכל מקום באמריקה הלטינית (עטיפת הספר)

ולא צריך עבור זה איזה אפוס רחב יריעה, איזו הרמת שמיכה מעל תיבת שרצים השוכנת בלבה של מדינה מוכרת, אלא סיפור קטן מידה, על גבול הנובלה, חסר יומרות, בלי שום מידה של חנפנות. סיפור שאפילו מצליח לגרום לקורא לפרוץ בצחוק סוסי במהלך הקריאה (חפשו א הקטע בו פילאר מגיחה עם הפיג'מה ה"מיוחדת" שלה). סיפור שמצליח בסוף גם להוריד לו קרש על הראש.

"איוולת" מעמיד במרכזו דמות בלי שם, מעין סופר כושל ועורך במקצועו, שמקבל ג'וב מהכנסייה הקתולית לערוך דו"ח בן אלף עמודים, שעוסק בכל הזוועות שעשה המשטר הצבאי בארץ אליה הוא מגיע, ארץ נטולת שם, אבל כל ניחוש לטינו אמריקני כמעט יתאים. הסיפורים אליהם הוא נחשף במסגרת הדו"ח הם הסיפורים הכי מצמררים שעלולים להיות על הזוועה האנושית, ובהחלט אפשר להעמיד אותם בשורה אחת של אכזריות עם המשטר הנאצי. לעתים אפילו מעשי הנאצים נראים חיוורים נוכח טלטול תינוק עד שראשו מתנפץ לרסיסים, ואונס של בחורה במשך שבוע - וברגע שהיא עדיין לא פוצה פיה, להביא אותה לתא מאסר בו אסיר תלוי חי ואז למלוק לו את הביצים כדי שתפחד יותר.

אל תוך הפסיכוזה

נוכח הסביבה המתוחה בה הוא עובד, ונוכח זה שהוא מסתבך עם בחורה מקומית שמעניקה לו בטוב חסדיה מחלת מין מפוארת, ואף טורחת לומר לו באגביות שהחבר שלה הוא קצין צבאי, והיא תספר לו שהם ביחד, כי זה חלק מההסכם שלהם - הבחור פשוט מתחיל לאיטו לשקוע לתוך מצב סמי פסיכוטי. לתוך שכבות של פרנויות, כאלו שמשבשות את דעתו לחלוטין, והופכות את התנהגותו לבעייתית, תמוהה ואף מסוכנת. הקורא חושב שיש לו עסק עם בחור שאיבד קצת את האיזון הנפשי שלו, או כמו שנפתח הספר, בציטוט מאחד הדו"חות של אינדיאני שאיבד את כל בני משפחתו ומעיד על עצמו ש"הוא לא שלם בראש".

כך זה נראה, דמות מפוקפקת, בוהמיינית מעט, עם חיבה לטיפה המרה, שאמנם עושה את עבודתה היטב, אבל ההתנהגות שלה הופכת יותר ויותר לאנטי-סוציאלית. עד שבאה המציאות. תמיד, מתברר, באה בסוף המציאות.

מלבד הסיפור עצמו, הכוח של "איוולת" מצוי גם באופן הכתיבה של מויא, שזה ספרו הראשון שמתורגם לעברית. יש בה משהו מאוד כן ואותנטי, נקי מהסוואות, וברגעים מסוימים אפילו מוזיקליות ורפטטיביות מסוימת שמזכירה מעט את תומס ברנארד. באמצעות כושר התיאור הארצי אך הנוקב שלו, הוא מצליח להעביר אווירה מיוחדת, כזאת שהאימה מטפטפת בה מכל עבר, ואין ברירה אלא להתמודד איתה באמצעות סקס מזדמן והרבה אלכוהול.

כמו כן, השימוש המחוכם שהוא עושה בפערים שבסיפור. הוא בונה אותו באמצעות פרקים קצרים, צפופים, דחוסים, כמעט אפילו קלסטרופוביים, ולמרות שפה ושם הוא רק מבקר בפאב, או לכאורה מתנהל בצורה חסרת חשיבות לסיפור, הוא בעצם לא מספר שום דבר מיותר: כל תיאור, כל משפט מקרי בפאב, כל דמות שנכנסת לרגע למשרד ויוצאת - הכל קשור לתהום הזו שנמצאת כל העת מתחת למציאות.

אולי הדבר המתמיה היחידי בספר היא דווקא תחושת הזוועה של הדמות.

הוא הרי כבר מתחיל את הספר כדמות צינית, מפוכחת, כמעט רקובה מאלכוהול, מן דמות כזו שבהחלט אפשר לחשוב שכבר שמעה וראתה הכול בשיטוטיה ברחבי היבשת (כפי שאולי אנו בעצם חושבים שכבר קראנו וראינו הכול). איכשהו, ישר כשהוא קורא את המשפט הראשון בדו"ח, על האינדיאני שהרגיש שמשהו לא שלם לו בראש, הוא ישר צולל לתוך תהומות של עצב ודיכאון ולהתפוררות רגשית שתלך ותימשך.

התהליך הזה, כך זה מורגש, קורה מהר מדי באופן לא מוסבר, ומסתלסל ממנו איזו ניחוח, אולי לא של חוסר אמינות, אבל של קיצור תהליכים הכרחי. עדיין, הזוועות שמתוארות בדו"ח יכולות במקצת לפצות על התמיהות הזו. ובכל זאת, אין בכל זה כדי לפגוע ולחבל באלגנטיות ובעוצמה של היצירה עצמה. היא אכן כמו לקבל קרש בראש. אבל לפעמים זה קרש מצחיק. קרש פואטי מרשים. אבל קרש, וזה מה שספרות טובה צריכה לעשות: מצד אחד, להמשיך להכות בנו בקרשים. מצד שני, להרחיב לנו ללא הרף את הלב ואת החוש האסתטי. "איוולת" מבצע כמעט מושלם את כל הפרמטרים האלו.

"איוולת", מאת הורסיו קסטיינוס מויא. מספרדית: יורם מלצר, הוצאת בבל, 130 עמ'.