קצרצרים של שירה: "דממת הכנרת/ סירה אלוהית"

מאת יובל גלעד

דִּמְמַת הַכִּנֶּרֶת

סִירָה אֱלֹהִית

שָׁטָה עַל רֶקַע

דֶּקֶּל אָדוּק

השיר הקצרצר וחסר הכותרת שלפנינו בא בשעריה של מסורת ארוכה בשירה עברית. משוררים שונים זה מזה באופיים, בגילם, במוצאם (מהגרים וילידים) שיבצו את הכנרת וסביבותיה בשיריהם. על הדעת עולה מיד "כנרת" של רחל ("שם הרי גולן") שגם בו מופיע הדקל ("דקל שפל צמרת") או שורות רבות-רגש כמו "הוי כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום".

שקיעה בכנרת. המשוררים שכתבו ועבדו לצדה (צילום: עמוס פרידלין)

לצד רחל אפשר להיזכר במשוררים שנולדו ליד הכנרת, שעבדו בקרבת מקום, שעברו בו או קבעו בו את מושבם ואשר שוררו, איש איש לפי סגנונו, תחושתו וטעמיו, את הנופים והתחושות ("אגדה" מאת יעקב פיכמן, "טבריה בגשם" מאת עזרא זוסמן, "כנרת" מאת אלכסנדר פן, איתן איתן ואחרים).

שירו של יובל גלעד בא בשערים אלה בשילוב מיוחד: מחד גיסא צניעות המבע ומאידך גיסא הטוטליות של התוכן, טריטוריה מוגבלת בקילומטרים - אך מעליה פרושים שמי אלוה ומרחבים נפשיים. רואים את הכנרת. שומעים מאוד את דממתה. משהו בסדר המילים המתרחב - משלוש הברות לארבע - נפרש למרחבים. "דממת הכנרת", על הכפלת האותיות שבמילה "דממה" (וגם הדם החבוי בה) הוא ניסוח טוב בהרבה מ"שקט הכנרת" או "שתיקת הכנרת". שורה זו עומדת בנפרד שהרי לא נכתב "בדממת הכנרת כך וכך" אלא קודם כל מעוצבת באוזנינו הדממה.

שלוש השורות הבאות הן יחידה תחבירית אחת. סירה פשוטה מקבלת באמצעות התואר "אלוהית" - ממדים שמעבר לריאליה. עין המשורר רואָה בוודאי סירת דייגים או ספינה שמובילה תיירים. מי מצוי בסירה ומה מעשיה במי הכנרת הן שאלות משניות. למשורר חשובה הקרנתו של הנוף הדתי על רכיבי השיר. לכן גם הדקל חורג מפשטותו ומתואר כ"דקל אדוק". העובדה שהסירה שטה על רקעו ממחישה את תפיסת הנוף המתואר.

הדברים אינם נפרדים זה מזה אלא יש ביניהם זיקות ויחסי קִרבה.

אלה נובעים, בין השאר, מן ההקבלה התחבירית שנוצרת בין "סירה אלוהית" ל"דקל אדוק". התזמור הצלילי של המילים החותמות יוצר סוג של הרמוניה - בכולן מופיעה האות 'ק' ("רקע", "דקל", "אדוק"). לכך מתוספת החזרה הצלילית על 'ע' ו'א' ("על", "רקע", "אדוק"), 'ל' ("על", "דקל") ו'ד' ("דקל", "אדוק"). סמיכות הצלילים הפרושה על הנוף כשטיח רב-הוד בולטת שבעתיים על רקע מיעוט המילים.

אולם ההקפדה בתחום האקוסטיקה של השיר אינה מזניחה את צידו הוויזואלי. למי שמביט היטב בתמונה המצוירת נגלית תמונה של צלב מהופך שנוצרת משילובם של הסירה האופקית ושל הדקל המאונך (זו על רקע זה). מכאן עץ שעבר עיבוד בידי אדם והוסב לצרכיו, מכאן עץ שעודו נטוע במקומו ועולה השמימה. סביר שלא היינו שמים לכך לב לולא רמז המשורר על המימדים הדתיים של שירו במילים "אלוהית" ו"אדוק" (וכעת נזכור גם את המילה "דם" הטמונה בתוך "דממה"). הכנרת, חרף סביבתה והמיתוסים הקשורים בה, יכולה להיות חפה מרליגיוזיות אולם העין שמבחינה בתנועה איטית על גבול הסטטי ובשני גילומי טבע: אגן-מים ועץ, מברכת על המראֶה ומהללת את הרגע שכולא בחובו חיים וזמנים, ריאליה ומיתולוגיה, פיזיות ומטפיזיקה.

יובל גלעד (1971) הוא משורר ומבקר שירה. במשך שנים ניהל את חנות הספרים "לנדסברגר" בתל-אביב. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (2000), "בדידות ישראלית" (2004) ו"בית קברות לשירים" (2009). השיר המובא לקוח מספרו השלישי.