חיים גורי: "מה אתה עושה בשארית חייך"

בימים אלו יצא לאור הכרך השלישי של שירי חיים גורי, חתן פרס ישראל לשירה, אשר משלים את מהדורת כל שיריו עד כה. בשונה משני הכרכים הקודמים שראו אור לפני 13 שנים, כולל כרך זה לא רק את שני ספרי השירה האחרונים שלו, "מאוחרים" (2002) ו"עיבל" (2009), וכן שני מחזורי שירים חדשים ("שירים מספר הצוואות"), אלא גם מחזורי שירה שלמים שפורסמו בספרי הפרוזה של גורי ובעיתונות במהלך 50 השנים האחרונות ולא נכללו עד עתה בספר שירים כלשהו.

עֵיבָל

וְהַדְּבָרִים הַחֲסֵרִים וְהַשְּׁתִיקוֹת הַנּוֹסָפוֹת.

וְאַתָּה, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בִּשְׁאֵרִית חַיֶּיךָ בֵּין הַזִּכְרוֹנוֹת וְהַתְּרוּפוֹת.

כְּמוֹ הַמַּתְמִיד הַהוּא, לְהַבְדִּיל, אַתָּה גָּחוּן שָׁעוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן.

לְצַעֲרִי אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא תַּסְפִּיקוּ לְהַשְׁלִים אֶת הַמְּלָאכָה,

לֹא אַתָּה וְלֹא הַדִּבּוּק הַמְסָרֵב לָצֵאת מִמְּךָ.

וְיִשָּׁאֵר הַלֹּא גָּמוּר.

מְשֻׁגָּע שָׁקֵט הַנֶּאֱשָׁם בְּשׁוֹטְטוּת, הַמְחַפֵּשׂ אֶת הֶמְשֵׁכוֹ

בָּרְחוֹבוֹת הַמַּחְשִׁיכִים.

אָז אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ, אָז לָמָּה לְךָ. לָמָּה לְךָ.

נאחזוּת

הָיִיתִי שָׁם הָאִישׁ הַנֶּאֱחָז בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

הָאִישׁ שֶׁמַּמְתִּינִים לוֹ הַצּוּקִים הָאֲפֵלִים,

הַקּוֹנוּסִים הַקַּמָּאִיִּים הָהֵם, תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה,

שֶׁיְּאָרְחוּ אוֹתִי.

שָׁם לֹא יְבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי שׁוּם פְּרָטִים,

לֹא אֶת שְׁמִי וְאֶת יוֹם הִוָּלְדִי וּכְתָבְתִּי וּבֵיתִי;

מֶה עָשִׂיתִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, מָה רָצִיתִי לוֹמַר.

מָה עוֹד כֹּה רָצִיתִי לוֹמַר.

הַתְּהוֹמוֹת יוֹדְעִים רַק אֶת הָעִקָּר,

לֹא אֶת הָעִנְיָנִים הַנּוֹסָפִים.

גַּם הַמִּצְטַעֲרִים יָבִינוּ בְּאִחוּר שֶׁהוֹלֵךְ סוֹבֵב הָרוּחַ,

שֶׁעַל סְבִיבוֹתָיו שָׁב הָרוּחַ,

שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר זְמַן רַב אֶת הַצָּעוּק.

רָצוּי שֶׁנֵּדַע אֶת מְקוֹמֵנוּ, שֶׁנִּמָּנַע מֵהַטָּעוּת.

הבשורה

כִּי תִּהְיֶה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב וְהִיא תָּבוֹא גַּם בְּךָ.

וְיִהְיֶה לְךָ מָשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא כְּפִי שֶׁהִבְטַחְתִּי לְךָ.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ הוּא יַגִּיעַ אֵלֶיךָ,

נוֹשֵׂא צֳרִי וּמַרְפֵּא, מָזוֹר וַאֲרוּכָה.

כִּי הוּא יוֹדֵעַ וְעֵד שֶׁזֶּה כְּבָר לֹא הוֹגֵן,

שֶׁזּוֹ שַׁעֲרוּרִיָּה נִמְשֶׁכֶת, שֶׁדַּי כְּבָר, שֶׁנִּשְׁבַּר לְךָ.

וּבְבוֹאוֹ הוּא יִשְׁאַל: מַה שְּׁלוֹמְךָ, גֵּיחֲזִי, וּמַדּוּעַ נָפְלוּ פָּנֶיךָ?

וְאַתָּה תְּדַוֵּחַ לוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה, כְּדַרְכְּךָ,

עַל גּוּפְךָ הַבְּעָיָתִי וְהַשּׁוֹכֵחַ וְעַל נִשְׁמָתְךָ הַדְּפוּקָה.

וְהוּא יַאֲזִין לְךָ, כְּדַרְכּוֹ, בְּאֹרֶךְ רוּחַ,

יָדוֹ עַל כְּתֵפְךָ.

אַתָּה תִּרְאֶה שֶׁזֶּה יִקְרֶה בְּקָרוֹב, לְעֵינֶיךָ,

כְּמוֹ הַסּוֹף-הַטּוֹב הַבָּא עַל תּוּגַת הַסִּפּוּרִים.

לֹא סְתָם דְּבָרִים בְּעָלְמָא,

לֹא מִקְסַם שָׁוְא שֶׁבָּדוּהוּ הַמִּצְטַעֲרִים,

בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְפּוֹרְרִים.

כִּי מֵעֲבָרִים יֵאָסְפוּ כָּל הַקּוֹוִים וְהַמְחַכִּים לוֹ,

הַנְּגוּעִים וְהַפְּגוּעִים וְהַדְּווּיִים וְהַמְפַלְּלִים.

וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי רַבִּים בַּיּוֹם הַהוּא יִזְכּוּ בְּרַחֲמֵי שָׁמַיִם,

שֶׁאֵין זוֹ מְתִיחָה, חָלִילָה לִי.

כִּי תִּהְיֶה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב וְהִיא תָּבוֹא גַּם בְּךָ

וְיִהְיֶה לְךָ מָשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא, כְּפִי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ.

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ הוּא יַגִּיעַ גַּם אֵלֶיךָ,

כִּי שָׁמַע אֶת קוֹלְךָ וְרָשַׁם אֶת קְרִיאָתְךָ.

עִם גִּנְזֵי יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת הוּא יִקְרַב עָדֶיךָ,

זוֹכֵר אֶת שִׁמְךָ הַפְּרָטִי וְשֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ.

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יָבוֹא, יַעֲבֹר לְיַד טוּר מַלְכָּא,

יֵרֵד אֶל גַּת-שַׁמְנָא, יַעֲלֶה בַּחֵל לְעֵבֶר שַׁעַר הָרַחֲמִים,

שֶׁיִּפָּתַח לִקְרָאתוֹ בַּשַּׁחַר הַמַּוְרִיד בְּעַנְנֵי שָׁמַיִם,

גַּם לְעֵינֵי הַסַּפְקָנִים הַכְרוֹנִיִּים וּשְׁאָר הַמִּתְקַשִּׁים לְהַאֲמִין.

וְהוּא יֶחֱצֶה אַט-אַט, אַתָּה תִּרְאֶה, בֵּין כָּל הַנּוֹהֲרִים מֵעֲבָרִים

וְיַגִּיעַ אֵלֶיךָ וְיִתְעַכֵּב לְיָדְךָ זְמַן רַב יַחֲסִית

וְאַף יִשְׁאָלְךָ, כָּאָמוּר, לִשְׁלוֹמְךָ וְלִשְׁלוֹם יַקִּירֶיךָ,

עַד אֲשֶׁר שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ יִמְשְׁכוּהוּ הָלְאָה,

אֶל הָרְשִׁימָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל הַנִּזְקָקִים וְהַבּוֹכִים

וְאַף אֶל הַמֵּתִים שֶׁיִּצְטַבְּרוּ, שֶׁיָּקִיצוּ בֵּינְתַיִם,

שֶׁיִּצְטָרְפוּ אֶל הַצְּפִיפוּת הַמְרֻבָּה בְּלָאו הָכֵי.

אצל קליין

סְתָו בַּחַלּוֹנוֹת. רוּחַ כְּפוֹר מֵהַדָּנוּבָּה.

בְּקָרוֹב יָבוֹא הַשֶּׁלֶג גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם.

הַפָּנוּי הוּא הַנּוּגֶה מִכֹּל, אֲנִי יוֹדֵעַ.

תַּמְחוּי "כָּשֵׁר", לִשְׁכַּת חִפּוּשׂ קְרוֹבִים נִמְשֶׁכֶת.

גַּם אֶוָה שָׁם.

כְּבָר מָחֲקוּ אוֹתָהּ, אַךְ הִיא עוֹדֶנָּה.

קוֹרִים מִקְרִים.

אֲנִי שָׁב וּמַבִּיט בָּהּ אֲרֻכּוֹת כְּמוֹ בַּגּ'וֹקוֹנְדָה.

אַךְ פֹּה לֹא הַ"לּוּבְר".

בְּשׁוּבִי אוּכַל לוֹמַר שֶׁרָאִיתִי אֵצֶל קְלַיְן,

בַּמִּסְעָדָה הַיְּהוּדִית בְּוֶשֶׁלֶאנִי אוּצָה,

אֶת מַלְכַּת הַיֹּפִי שֶׁל הַחֲסֵרִים.

לילה וערפל

כְּמוֹ הַשְּׁלוּחִים הָהֵם בַּלַּיְלָה וּבָעֲרָפֶל,

וְלֹא מַלְאָךְ נֵעוֹר מִן הַשֵּׁנָה הָעֲמֻקָּה,

כְּדִין הַנִּזְכָּרִים בְּעוֹד מוֹעֵד.

וּגְדוֹת הַמְאֻחָר וְדֶרֶךְ הַשְּׁתִיקָה.

רוּחַ מַקְפִּיאָה נוֹשֶׁבֶת מִן הַנְּהָרוֹת,

עוֹד אֲוִיר אָפֹר מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם.

וְעוֹד וְעוֹד שְׁלָגִים,

תּוֹסֶפֶת נוֹי לַיְּעָרוֹת בְּעֵירֻמָּם.

הָיוּ שָׁם זְאֵבִים שֶׁהִתְלַוּוּ, זְרוּחֵי אִישׁוֹן,

לִרְאוֹת – הַכְּצַעֲקָתָהּ.

אֲנִי אוֹמֵר זֹאת לִזְכוּתָם.

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל נִשְׁאַר שָׁם רַק הַהוּא,

שֶׁלְּבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא עַל הָרֵיקָם.

מתוך "חיים גורי - השירים, כרך ג'". הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד. 350 עמ'. חיים גורי, יליד 1923, הוא משורר, סופר, יוצר קולנועי עתונאי ופזמונאי, חתן פרס ביאליק לספרות, פרס ישראל לשירה ופרס סוקולוב. כתב וערך למעלה מ-20 ספרים.